זה הגירוד הזה שאני לא יכולה לגרד לבד.
זאת תחושת הריקנות ששום מתחרה או זיוף סיליקוני לא יכול למלא.
החלקלקות שהאצבעות שלי לא יכולות להרגיע.
התחושה הזו שבה אני מתרחבת מבפנים להכיל את הכל, או לפחות לנסות.
מילוי מכל הסוגים.
האושר שמציף שאני ממולאת מכל טוב, נטחנת מבפנים החוצה, אוחזת בסדינים ביאוש, מושכת אותם ממקומם בזמן שהנשימה שלי גונחת רטיבות על פניהם.
החייתיות הזו, שמכלה כל חלקה טובה, כמו אש מטהרת, שורפת את כל העבר ומכינה את האדמה לעתיד.
האמת הזו, הרגע שבו אני משתחררת ונכנעת תחת ידיים מנכסות, ידיים שיודעות עוד לפני שהטביעו את חותמם בבשרי.
האישה שבי שיוצאת החוצה בדרכים לא דרכים, נותנת לגוף שלה להלקח ולקצב להכתב על ידי יד נעלמת, פנים אפלות.
האישה שציפורניה חורכות את דרכן במורד בשר אלפא משובח, חורצת תלמים כאומרת:
אני האדמה שלך, בוא תכלה אותי.
רגליי שמתלפפות מסביב למותניים, הידיים שמקפלות אותי קטן ומסדרות אותי כקופסא קטנה, כמטחנת בשר לפני האכלה.
ההאכלה.
אוח.
הרגע הזה שבו המהירות עולה והאכפתיות יורדת, שאצבעות מלבינות מסביב לגרוני והאפל-אפל בעיניים זורח.
יש רעב שאי אפשר להשביע לבד.
והבוקר... ככה אני רעבה.