אתמול הדהמת אותי.
אתמול הבנתי בצורה שלא משתמעת לשני פנים שאתה משהו אחר.
הכאב שהענקתי לי הוציא החוצה את השדים הרדומים שבתוכי.
התפרקתי לך מתחת לידיים.
התפרקתי לך בידיים בצורה שאת הרוב הייתה מבריחה רחוק רחוק.
מבפנים זה הרגיש כמו ערימת אשמה, חוסר יציבות וצער.
כל מה שעבר לי בראש זה כמה אני מקולקלת וכמה אני משובשת וכמה הרסתי את הרגע הנהדר וכמה אני ככה ולמה זה ככה?
ואתה?
אתה התרת את הקשרים שהחזיקו אותי במקום.
אתה עטפת אותי בהבנה, באהבה, בתמיכה.
ברוגע.
ביציבות.
במקום סשן בדסמ היה סשן אינטימיות.
השיחה הכנה, הרגשית, העמוקה.
ההקשבה שלך והיכולת שלך לשים לב לכל פרט הדהימה אותי.
איך קלטת ברגע אחד, שהפנים שלי קבורות במזרון, שמשהו לא בסדר.
Humbling.
הדמעות שנישקת מעל פניי, טעמת את הרגשות שלי בצורה הכי בסיסית, ליקקת את הכאב שהן חרצו בפניי ומילאת את החריצים באהבה.
חיבקת ועטפת עד שהדמעות יבשו והמחשבות שקטו ואז לקחת אותי בשתי ידיים ועשיתי איתי אהבה עמוקה ומתוקה.
העמקת למקומות שלא חשבתי שאפשר להגיע.
פתחת לי את הלב ושברת לי את החור באותה נשימה.
פינקת אותי במעשה אהבה איטי, אוהב, ארוך ומתמשך שהתפתח מהר מאוד לנהימות וגניחות אחרות. הרגשתי אותך, כל סנטימטר שהאכלת אותי, כל נשיקה עיקצצה לי בשפתיים, כל מגע צימרר, העיף. הציפורניים שלי חרצו בך תלמים, הפה שלי פייס את עורך. לא יכולתי להפסיק. לא רציתי להפסיק. לא רציתי לעצום עיניים שלא אפספס אותך מסתכל עלי ככה אבל העונג היה גדול ממני ועיניי נעצמו חזרה, אבודה.
לא רציתי שנפסיק עד שהגוף שלי יכנע.
הגמרת אותי לדמעות של אושר, בקושי מחזיקה את עצמי, נדחקת אחורה לקראתך כדי שתספק לי את המנה הלילית שלי. התמצית שלך. כולה.
התמוטטתי אחרי שכיסית אותי בטיפות של אושר. פשוט התמוטטתי.
לא יכולתי להזיז שריר. אפילו לא לנשום.
רציתי להנמס לתוכך. פשוט להתמוסס בין התאים שלך ולהיות אחת איתך לנצח.
זה היה אחד הערבים הכי מדהימים שחוויתי בחיי, רגשית, פיזית, זוגית, הכל.
תמיד רציתי גבר שיהיה שהחבר הכי טוב שלי, שאוכל לדבר איתו על הכל, בלי לסנן, בלי לפחד.
הפחד שלי מתמוסס מולך. הלב של נפתח.
הצלקות שעלו אתמול, הן תחלמנה, הן תעבורנה.
זה שהצלת אותי ככה מתוך תהומות הכאב שנפערו בי פתאום....
לעולם לא אשכח.
