המסע לנצחון.

אנחנו שוכבים במיטה, הוא שוכב, אני עליו.

אני מנקרת אותו בנשיקות בזמן שאנחנו מדברים.

נשיקה.

עוד נשיקה.

עוד נשיקה.

אחת על האף, 

אחת על הלחי,

אחת קבורה בצוואר החם שלו.

אני לא טורחת (או רוצה) לנגב את הזרע שלו ממני. בשביל מה?

הוא מגחך לרגע ואני ישר מסמיקה ושואלת "מה?".

הוא מתלונן בקול מעושה על כמה נשיקות אני נותנת לו וכמה אפשר ואולי אקח הפסקה.

פתאום אני קולטת את זה.

הוא מבין שקלטתי שהפנים שלי נקברות לו שוב בצוואר ואני נוהמת חלושות.

"את מלבלבלת." הוא אומר.

צודק.

אני מלבלבת תחת ידיו. 

הפרח הקוצני, הסגור, האטום, לאט לאט נפתח מולו.

הפרח הזה. הלב שלי.

פתאום אני לא רוצה לחזור הביתה. אני רוצה להישאר.

פתאום לישון בלעדיו בלילה ניראה לי הזוי. קר. לא כיף.

פתאום המחשבה של לבלות את השבוע בלעדיו עקב אילוצים, גורם לי לעצב.

פתאום אני מרגישה בבית, שאני לא בבית. 

הוא נשבר לתוכי, פעם אחר פעם, אני כבר יכולה להשבע שהוא כבר עוד שניה יוצא לי מהפה מרוב שהוא עמוק בי. אני בטוחה שאם אפתח את הפה הוא יראה את הכיפה הנפוחה שלו מציצה מתוכי. בטוחה!
הוא מביט בי מלמעלה, העיניים שלנו נעולות, אני רואה את האפל שבו מביט בי, זה מרטיב לי את החיים ואני מכתימה את המיטה מתחתינו מרוב גירוי. 
הוא נשלף מתוכי ומפזר את עצמו על הבטן שלי. אני מצמידה את הביעבוע שהוא פער בי לביצים המתרוקנות שלו, מורחת את החשק שהוא הותיר מאחוריו.
הוא גונח אושר ואפילו לא עוברת שניה אחרי שהוא צובע אותי והידיים שלו מורחות את הזרע הנפלא הזה על כל הבטן והחזה שלי בתנועות ארוכות ומנכסות.

פעם נגעלתי מזה.

והפעם?
או. הפעם התקמרתי וגרגרתי כמו כלבה מיוחמת (למה כמו???). 
מסתמנת לי בכיף. 

אני מלבלבת תחתיו.

אני כל הזמן בוחנת אותו. מלבד הרגעים בהם הוא כובש את כל כולי, העיניים שלי פקוחות. 
מלהיות זאת שכל הזמן עוצמת עיניים, אני זאת שכל הזמן נועצת מבט. 
מזאת שמבקשת זמן לבד, אני זאת שמורחת את עצמה בזרע שלו כל היום ושאני מגיעה הביתה אני נמרחת על המיטה שלי. רוצה עוד קצת ממנו איתי. להריח אותו גם שהוא לא שם.

אני רואה עתיד, ארוך, מתמשך, יציב ואוהב, מתחת לידיים הללו.

.You are stuck with me now.