המסע לנצחון.

אף פעם לא הייתי טובה בשטח פתוח.

אני צריכה שטח רחב ידיים אבל עם גבולות ברורים וקווים עבים. 

חיית פרא שצריכה לרוץ אבל לא רוצה לגלוש מעבר לטריטוריה שלה, כי בטריטוריה לא שלה, היא נאבדת. 

אני לא חושבת שמדובר רק בכל מה שקשור לסקס או סשנים. זה הרבה יותר גדול מזה.

אני תמיד מותחת גבולות ובודקת עירנות.

שארחיב את הטריטוריה שלי? אבל אני בכלל לא רוצה.

אני רוצה רק את הטריטוריה שאתה תקציב לי. 

אני חיית פרא שזקוקה שיחזיקו אותה קצר. 

חיית פרא שבחייה הרגילים ישרה מאוד ומנומסת מאוד (מפתיע למדי).

חיית פרא שיודעת מתי אפשר לחשוף טפח ומתי צריך להסתיר טפחיים. 

חיית פרא שחושפת שיניים מהר לפעמים.

לא כולם אני. לא כולם יודעים איך לווסת את עצמם.

זאת אחת הבעיות של העולם היום. אין איזון. 

אני צריכה את האיזון הזה. להיות המיושבת והישרה שם בחוץ,

לדעת שצריך לפעמים לעצור ולסדר, לפעמים צריך להשתולל ולשיר,

ולפעמים צריך לשחרר את הרסן ולהתפרק בצרחות של עונג וכאב מתחת לענק שלי. 

אני רוצה להיות מאוזנת בתוך הטריטוריה המגודרת שלי,

לחוות את הכל, קצת מכל דבר, תחת הידיים הנכונות הללו. 

לצוד, להזדיין, להסתשן, לאכול ולהתעבר.

אני רוצה להיות פשוט חיה. לא פרא.

חיית מחמד שכזו, כזו שלפעמים משולחת רסן בכיף אבל בדרך כלל מחמדית ומתוקה.

כזו שמתפנקת שצריך ומשחררת את המושכות שהזמן מגיע, מתכרבלת מסביב לרגליים של בעלייה.

לנוח בצורה קצת אחרת.

מעייפות המושכות הללו לפעמים.

יש לי המון רעש סטטי בראש בזמן שהראש שלי מציץ מבין הקורות שבקצה הגבול.

כנראה שזה מה שמתכוונים שאומרים שצריך לחלוק בנטל.