במרכז סערה היא עומדת,
רעש אדיר, אבק, דמעות בעיניים.
התסכול גובר שהצפון נאבד, הכעס שולח שורשים.
הכל מסתחרר מסביבה והלחץ באוזניים מתחיל לחרפן.
חשופה, לבד, החול פוצע את עורה, שורט אותו.
הראש מטפח כאב ראש, הגוף מצטופף פנימה, מנסה להעלם.
להתעלם מזה, פשוט בלתי אפשרי.
היא נופלת על ברכיה, חורטת עם ציפורניה באדמה שלרגליה, מרגישה קצת משוגעת.
אולי הרבה משוגעת.
דרך חריץ עינייה היא מביטה סביב, מנסה לזהות משהו.
היא לא מוצאת את הצפון שלה, הדמעות שלה מציירות את דרכן במורד פניה המאובקות, כאוס מסתחרר.
נאחזת באדמה בייאוש לרגע לפני שהיא מתכדררת קטן קטן ומחכה.
עד יעבור זעם.
ולאחריו?
היא תלחם, לא?
היאוש יתפוגג שהסערה תשכך.
החול יתנקה, נכון?
היא שוכבת שם וסופגת את זה,
עייפה מכדי לקום,
קוראת בקול שנחלש עם הזמן.
הקריאות נבלעות ברוח.
העצב עוטף אותה.
היא איכזבה את עצמה?
היא פשוט... איכזבה.
הדמעות חדלו,
העיניים עצומות.
קול קטן וחלוש נשמע בתוכה.
"הילחמי."
