זה היחום שמתסכל, בולע את כל הטעם, הריח.
מכלה את הרצון שיש לחוות את העולם ומתנקז בין הרגליים.
לא לאכול, לא לשתות, לא בא כלום.
זו ההרגשה הריקה הזו שנפערת בין הרגליים.
מתפקעת.
הרצון לגמור כבר שם בלי שאפילו התחלתי.
מהסוג שמספיק שאני נלחצת מטה על הכיסא שלי ואני חושבת שתכף אתפוצץ ואתפזר לאלפי רסיסי חשק נוזלים.
מהסוג שגורם לבטן התחתונה להתכווץ עד שזה כואב כבר.
אסור לגעת.
לחכות.
סבלנות.
איך תלמדי אם לא?
האם תצליחי ללמוד?
התסכול הזה מוציא מן הדעת. מכניס עצב, עצבים, ויתור.
ככה זה שאף אחד לא השקיע בך גמירה אף פעם.
ככה זה שאף אחד לא חשב לשבת בתוכך ולדאוג לך באמת.
ככה זה שיוצאים עם אנשים אנוכיים.
עכשיו הכל השתנה.
עכשיו צריך ללמוד הכל מחדש כמו ילדה קטנה וצעירה.
בסבלנות, ביחד.
עכשיו צריך ללמוד לעשות כל מיני דברים שעשיתי לבד, ביחד.
חשבתי שאני יודעת,
עכשיו אני מבינה שלא ידעתי כלום בעצם.
לא איך צריך להיות, לא איך זה מרגיש להיות בצד המקבל באמת.
למצוץ נהדר זה נחמד, אבל זה לא כל הידע שצריך היה להיות לי עד כה.
אני מרגישה לא מספיקה לפעמים, לא מספיק טובה בשבילו.
לא מספיק טובה בשבילי.
הוא קורא לי מושלמת ואני מחייכת חיוך עם קצת ניצוץ של עצב בעיניים,
כי אני מרגישה שאני לא. רחוק מכך.
מרגישה פגומה שאני לא מסוגלת לתת לו את מה שהוא רוצה. צריך.
כי אני מפחדת,
כי אני בורה בנושא,
כי אני לא יודעת איך לעזור,
כי אני מרגישה חסרת אונים אל מול הגוף שלי.
כי אני מרגישה קנאה.
כי אני לא יודעת איך לעשות את זה באמת.
כי אני מרגישה לפעמים שאני לא יודעת איך לאהוב אפילו.
אין ספר הדרכה. אין אפילו עלון הסבר.
איך עושים את זה?
איך אהיה בת זוג טובה?
איך אהיה סאבית? איך אגשים את הסאביות שפוערת בי תהום?
איך אגיד מה אני זקוקה לו בלי להרגיש שאני משפיעה?
איך אצליח להשאר ישרה שכל מה שאני רוצה לעשות זה להתקפל קטן קטן ולהצטנף פנימה?
איך אצליח להרגיש כמו שצריך ולא להכבות מהפחד הזה שאופף אותי?
איך אצליח להיות טובה בשבילי? לזכור אותי.
מה אם אכשל?
מה אם אצליח?
אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי מהשניים.
אני רק יודעת שלשום דבר אין טעם.
אין חשק,
אין רצון לדבר.
לא לאוכל, לא לסרטים, לא לטלויזיה, לא לשתיה, לא לסיגריות.
לא אל עצמי.
איך כובשים את הפחד מהלא נודע שלא יודעים בדיוק ממה מפחדים?
It's overwhelming.
איך אני כובשת את... עצמי?
