אני מבינה. אני לא מאושרת שאין לי גבולות.
הדבר שהכי שעושה לי טוב, זה להיות שם בשבילך.
שהרגליים שלך נטועות משני צידי הגוף שלי,
אני שם ביניהם, או מאחוריהם, על הברכיים.
מחבקת את הרגל, סתם ככה.
שלך.
לא צריכה את כל התפאורה, המכות, המצבטים, השוטים והעקרבים.
רק אותך ואותי.
אני יודעת שאני פרא. כמו כל פרא - בלי גדרות אני ארוץ רחוק.
רחוק, הרבה מעבר לגדר שלי. רחוק מעבר לשמורה שעושה לי טוב.
אני רוצה את הגדר הזו, הגדר הזו שרשום עליה את השם שלך, אתה מבין?
זה לא משנה אם נלך לאכול פה או שם, אם נצא לכאן או נלך לשם.
זו העובדה שאתה מחליט בשבילי.
זו העובדה שאתה זה שאמר וגם אם אני אעשה קונצים בהתחלה, זה יהיה רק בשביל לבדוק את חוזק הגדר.
יותר מדי אפשרויות עושות את פיצפיץ אבודה.
אני רק רוצה את מרותך.
אני חושקת בעקשנות שלך, עלינו.
אני אוהבת שאתה לוקח ועושה, בוחר, מוביל, מחליט.
כי אתה האלפה שלי, בלעדיך, אין לי בית.
כי אתה האחד שלי, בלעדיך, אין לי מקום.
כי אתה הכוכב שלי, בלעדיך, אין לי צפון.
כי בלעדיך, הלב שלי לא פועם.
אני מי שאני. לטוב ולרע, לא משנה אילו שינויים אעשה בחיים.
ההוויה שלי היא אותה פראית שמחפשת שרשרת ארוכה וגבולות ברורים.
תקצה לי, תעשה לי,
תעמיס עלי, תכאיב לי,
תמשוך אותי, תגביל אותי,
תבדוק אותי.
כי יכול להיות רק אחד.
אתה, המיועד להיות השליט על נשמתי.
על החתום,
הכלבה האבודה.
