יום.
לא צריך יותר מיום אחד כדי שאשתגע בלעדיך.
יום בשביל לקלוט שכל מה שאני מרגישה בבטן הוא נכון ואסור לי להקשיב לשום ואף אחד אחר.
כי מי מכיר אותנו יותר מאיתנו.
אנחנו מזהים אחד בשניה דברים לפני שאנחנו קולטים את עצמנו.
שאנחנו בנפרד אנחנו אוטומטית פחות. פחות שלמים. פחות מאוזנים.
שוכחים לחשוב, שוכחים להבין.
ואני מבינה.
אני מבינה שיש עולם שלם שמשתנה לאט לאט וזה מלחיץ.
זה פתאום זורק לכל מיני מקומות לא קשורים וכמו שאי אפשר לבנות מגדל מלמעלה מטה, אי אפשר לבנות את הקומה העשרים בבניין שהוא אנחנו בלי לבנות 19 קומות לפני.
זה גדול מדי. זה רחוק מדי. יש הרבה דברים בדרך.
וזה מלחיץ. זה מלחיץ מראש כי הלא ידוע תמיד מפחיד יותר שמסתכלים עליו מרחוק.
אנחנו הכי טובים שאנחנו יחד.
אנחנו הכי טובים שאנחנו מאוחדים.
אנחנו הכי טובים שאנחנו אחד למען השניה.
הטעות היא שלי, שלא הקשבתי לעצמי אלא לאחרים.
מה לעשות?
לחכות? לעשות? לשאול?
למה תמיד אני מתעלמת מעצמי ולא מקשיבה לי?
הבטן אמרה לי להשאר ופשוט לתת לסערה לעבור כי אני יודעת את שבליבך.
הבטן אמרה לי שיחד זה הכי חזק.
הבטן אמרה לי שאני מכירה אותנו וצריכה לפעול בהתאם.
ונגד כל זה פעלתי.
מפגרת.
זה נגע במקום הכי הכי שלי ופשוט... התחרפנתי. ברחתי למערה החשוכה שהוצאת אותי ממנה ביום שנכנסת אליה והארת לי אותה, הארת והראת לי שיש שמש שם בחוץ.
ואני מרגישה חרא. שבחרתי בחושך שהוא אני במקום באור שהוא אנחנו.
אני אחכה ליום רביעי, בקושי רב, אחכה שיהיה לך גם זמן לדבר ולעכל את זה.
להבין ולראות את הפחד ולראות את הכל בעיניים מפוכחות יותר.
כי אני פשוט יודעת שאנחנו, כמו שתכננו, כמו שחלמנו יחד,
זה לתמיד.
מחכה לך.
