המסע לנצחון.

להסתכל בעיניים בזמן שהוא מחלל אותך.

להסתכל עמוק, לא לעצום עיניים, להלחם בצורך לברוח לעולם שלי.

להיות מחוברת.

ליצור זכרונות.

להלחם בפחד שהזיכרונות הללו יתפוצצו לי בפנים יום אחד.

שכל פעם שאעצום עיניים אחר כך, אראה את מה שאני כבר לא יכולה להכיל.

כמו המבע בעיניים בזמן שהפה אוכל אותי והיריכיים מתאפקות שלא להיסגר על הראש שמענג את הגוף.

המבע הזה שבוחן בעיניים פעורות מה הגוף שלי אומר, איך הוא מתפתל מתחת לאצבעות שחופרות בי תפילה והפה שמעורר בי שדים.

לא לעצום עיניים.

להשאר מחוברת.

לא.

תעצמי עיניים.

תחסכי את הכאב. 

אז אני גונחת ועוצמת עיניים ורואה את הזיכרונות האלו מציפים, והדמעות עולות, והריחות רודפים אותי. 

הקולות שאני מוציאה פתאום לא שלי. 

אני לא אני. 

הקולות שאני מוציאה זורקים אותי אחורה ואני רואה את שאני לא יכולה להכיל.

זה המקום הבטוח הזה שכבר הפך למצרך נדיר.

אפילו לבד אני לא מסוגלת לגמור באמת. 

והצורך עצום.

מכלה אותי.

אבל אני לא מסוגלת. כי האצבעות שנוגעות בי לא יהיו אלו שאני מכירה. 

והריח, לא יהיה הריח שאני רוצה להריח.

והקולות, ההתנשפויות, הגניחות הקטנות, הנהימות... זה לא זה.

אז אני אכתוב. 

אכתוב את הצרכים, אכתוב את המאווים, אכתוב את הרצונות והחלומות.

עד אשר זה יהפוך למציאות.

או לפחות, רק לזיכרון ישן.

עד שאני אוכל שוב להרגיש.