זה כבר לא הצרכים האנושים של אוכל, מים, חברה.
זה לא הלימודים, הבית, ההרגלים שמשתנים.
זה כבר מעבר.
זה רעב שבוער ומכלה כל חלקה טובה.
לגעת, להתפלש, להצמד, להתחנן.
לבכות.
בכי של צורך.
בכי של נזקקות.
בכי מפרק.
בכי מחייך.
להתערבל בנוזלים משותפים,
להתלכלך טוב טוב.
לטנף ולהיות מטונפת.
להכתים את הבגדים עוד לפני שאני מכתימה את הסדינים בנזילות המטורפת הזו.
להקציף מסביב לפעימות הלב שאני חשה שאני מניחה לחי על ירך וחופרת את האף שלי פנימה,
נושמת קדושה.
כי האוכל לא באמת משנה, גם לא הקילוגרמים שהשלתי.
זה כבר לא רק הגעגוע, הרצון, החוסר הרגשי.
It's carnal.
הזיעה שמתערבבת, הרוק, המיץ, החורים שנפערים מעצמם.
הם פועמים מול הצורך הזה להיות מחוללת, להיות משומשת, להיות בשירות,
להיות אני.
ואני כל כך רוצה לכתוב את זה, את כל מה שיש לי בראש.
את כל הרצונות והמאוות שלי, את כל הדברים שאני חייבת.
על ההתמכרות הזו.
מכורה לזה.
מכורה לבשר, מכורה להזדקקות, מכורה לקושי, מכורה.
מכורה ולא רוצה להגמל גם.
למה לי?
אני חיה.
ואני הכי חיה שאני אני.
חיה שטורפת, חיה שבולעת הכל, חיה שמשילה את העכבות ומשחררת רסן,
שותה ואוכלת.
מוצצת את לשד החיים. שובעת לרגע ואז רוצה עוד.
כואבת, נשרפת, קרועה, אבל רוצה עוד.
עוד.
עוד.
עוד.
כי שם העיניים שלי מאירות. אחרי סטירה מצלצלת או צביטה במקום אסטרטגי.
כי שם אני שופעת בי.
כי שאני שוכבת זרוקה, עם שמלה מופשלת, רוק מרוח על הפנים ועיניים מצועפות עם ידיים לחוצות מסביב לגרון שלי....
אני בבית.
לפעמים אני נדהמת מכמה זונה אני, שאני במקום הנכון.
אני באמת אני שאני משוחררת...
ובכבלים.
