עשיתי לך עוול.
בתוך הכאב עצום, בתוך הכעס עליך, עלי, עלינו, עשיתי לך עוול.
בזמן שאני תופרת על עצמי טלאים של שפיות ומנסה לנשום, לא שמתי לב שאני גם תוקעת בך את המחט.
פוצעת אותך.
התקופה האחרונה הביאה אותי לחשוב על הדברים.
על הכל.
על אשמתך, על אשמתי.
על הדברים שיצאו משליטה פתאום והסתחררו כמו טורנדו.
מה למדתי, מה אני רואה היום שלא ראיתי קודם.
איך להשתפר.
איך לשחרר.
וזה היה סיוט. החיתוך היה חד ודיממתי את עצמי על הרצפה,
בלי רגע אחד אמיתי.
חיה מתה כזו.
תהום של בדידות שנפערה שלא ידעתי איך לעכל.
כשידיים הושטו אלי לעזרה, בחרתי להשתמש בהן בשביל לעלות ולגנוב עוד נשימה שתחזיק אותי חיה, עוד קצת.
והכעס זלג ממני כאילו ואין לי שליטה עליו.
ההגיון מול הרגש - מלחמת דמים.
אני מצטערת על זה.
על כל טיפת כעס שיצאה ממני וזלגה החוצה. פגעה בך.
כי זו לא אני.
אני זאת שמאופקת, זאת שלא מספרת.
זאת שתמיד שומרת.
מרוב שרציתי להתמודד עכשיו ומהר כדי להכניס את הכאב לגבול השפיות,
שכחתי לשמור גם עליך.
מביש.
כי אם מנקים את הרגשות מזה,
שמים בצד את הגעגוע, התמונות, הריחות, המגע, הרגעים...
אם מסתכלים על זה ככה, בבפנוכו שלו,
עשינו את הדבר הנכון.
שתגיע למקום הזה באמת, אתה תעשה מישהי מאוד מאושרת.
אני מקווה שהיא תקבל אותך כמו שאני ראיתי אותך כל יום בחיינו המשותפים.
כעולם ומלואו.
