ככה אני מרגישה.
אין עניין בלחיות. פשוט ככה.
"הזמן יעשה את שלו" וכל השיט הזה לא מזיז את הזמן מהר יותר.
הבור שנפער פשוט שחור משחור ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
פעם חייתי עם הלבד שלי, נהנתי ממנו.
היום אני לא רוצה לראות את המחר.
זה כל כך קשה.
אז אני משקיעה הכל בעבודה. בלימודים.
אבל זה לא זה.
זה מרגיש כל כך מייאש פתאום, הלבד הזה.
בדידות גרועה ממה שאי פעם הרגשתי.
אין במה להתנחם. אפילו לא דבר אחד שאני מוצאת בו נחמה.
ייאוש, חשבתי שנפטרתי ממך.
כולם נעלמו, כל אחד בחייו, ההתמודדות מרגישה בלתי מושגת.
בא לי להתכדרר ולשקוע אבל אני משקיעה את הכל בלא להגיע לשם.
לא לשקוע.
אבל איך אפשר?
אני מרגישה שאין לי כלום עכשיו.
גם לא אותי.
קר.
פשוט קר ומנוכר.
הרגשות מתים וסוערים באותה הנשימה.
אין כבר יד שתלטף ותגיד שיהיה בסדר,
אין חיבוק שירגיע.
הגרון שלי כואב מרוב שהוא קפוץ,
הלסת שלי כואבת מרוב חריקת שיניים.
אין לי ממש פואנטה.
רק הרגשה נוראית ומחורבנת.
רק דמעות.
