זה הורג אותי לאט לאט
הלבד הזה.
אין קרבה, אין חום.
איך חייתי כך לפני זה?
הריחוק הזה מוציא אותי מדעתי.
הלחימה היא כל יום, כל שעה, כל רגע.
להאבק בדמעות, בגעגוע, בצורך העצום שוב להרגיש.
ואני לא יכולה שלא להרגיש כמו טיפשה.
כמו מפגרת.
זה כל כך מעצבן אותי.
כמה שאנשים מנסים לעזור ולתמוך ולומר לי שאני מיוחדת ואני ככה ואני ככה...
מה זה עוזר אם בסופו של יום אני נכנסת למיטה שלא מכילה אותו?
נמאס לי להתגעגע,
נמאס לי להתרחק מהכלוב,
נמאס לי גם מה"בדסמ" עלק הזה.
נמאס לי לחפש את הפנים שלו שאני בכביש המהיר הביתה,
נמאס לי לחלום אותו,
נמאס לי לחלום אותנו,
נמאס לי מהכל.
נמאס לי להיות חזקה,
נמאס לי להתמודד,
נמאס לי "להמשיך קדימה",
נמאס לי גם להסתכל קדימה ולהמנע מלהסתכל אחורה.
נמאס לי לשמוע איך מעטים יכולים להכיל אחת כמוני.
נמאס לי לבכות.
כי בסופו של המירוץ שאני עומדת מול עצמי במראה,
אני לבד.
ועכשיו זה מרגיש שלנצח אשאר כך וזה גורלי.
