כל השבוע אני מתרוצצת.
לא עוצרת לרגע.
נוסעת לעבודה, עובדת כל היום, לומדת תוך כדי וגם אחרי,
רצה, נוסעת, מסדרת, מטפלת ולומדת עוד קצת.
יודעת שיש לי מבחן ענק ואני לחוצה ברמות אחרות.
הגיע היום הגדול (היום) ושעת המבחן הגיעה.
המדריכה מסבירה לנו על המבחן ואומרת לנו שמי שמסיימת לא הולכת הביתה אלא נשארת כי היא רוצה לדבר איתנו עוד אחרי השיעור.
סיימנו את המבחן, ירדנו למטה ועישנו/אכלנו/שתינו ועלינו חזרה למעלה לקשקש קצת עד שכולן תסיימנה את המבחן.
אנחנו מתיישבות בכיתה שוב והמדריכה שלנו פתאום ניראת קצת שונה.
היא מספרת לנו כמעט בדמעות שביום שלישי חברתנו לכיתה לקתה במפרצת והיא בבית החולים, מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ, לא יודעים מה יהיה איתה וכמה נזק נעשה.
לא יודעים כלום. הולכים לנסות להעיר אותה היום/מחר.
היא מדברת על השיקום שלפניה אם תתעורר, היא מדברת על המשפחה שלה ואנחנו כולנו שותקות.
לא נושמות כמעט.
הלם.
זה לא נקלט.
אנחנו מקשיבות בפיות פעורים ומציעות את עזרתנו בכל צורה אפשרית.
משמרות בבית החולים שהיא תצא מטיפול נמרץ למחלקה, בייביסיטר לנכדים, אוכל, כתף, הכל.
אני לא ממש מעכלת שאני יוצאת דקות לאחר מכן הביתה ונוסעת בתוך ים של רעש שיש לי בראש. חנוקה.
אישה מקסימה. מלאת חיות, חיוניות, פעילה, חכמה. כל כך חכמה.
פשוט אישה מדהימה שלא פגשתי כמותה.
ברגע, איננה.
כמה קצרים החיים הללו.
היום אני פה,
מחר... מי יודע?
באותו הרגע אני מחליטה, לחיות.
לחיות את החיים, לנצל כל רגע,
כמה שטויות אנחנו מתעסקים ביום יום,
כמה בלאגן, כמה כאב, עצב, עבר, הווה, עתיד.
הכל מחר יכול להעלם.
אני מחר יכולה להעלם.
בלי התראה מוקדמת, בלי מחלה ממושכת,
פשוט ברגע אחד ואני יכולה להיות רק קליפה.
ואז מה?
זה ישר לקח אותי לכל התקופה האחרונה.
לקח אותי לעובדה שאיבדתי את היכולת לחיות.
שהפכתי לקליפה נעה.
לקחתי את ה"חיים" כמובן מאליו.
אבל אני לא לוקחת אותם כמובן מאליו.
אבל אני כן.
מחשבות על העתיד. תכנונים. לימודים.
עתיד.
מה עם ההווה?
אני עדיין מרגישה שאני בהלם,
אז חזרתי לפה, לכתוב לי.
הכל בזמן שלו, בלי פחד, בלי לחץ, בלי רעש.
להסתכל קדימה ולהאמין שיהיה טוב.
בעיניים פקוחות,
אני נודרת לחיים.
