הרכב נוסע מעצמו.
אני לא שולטת עליו.
או עלי.
הוא מביא אותי כמעט לסף דלתו.
אני עומדת בחוץ, מביטה על הבית שעד לא מזמן היה הבית של ליבי.
נטועה במקום.
הדחף לנסוע לשם היה חזק ממני אבל על הדחף להתקשר אני עוד שולטת.
בא לי לדפוק על הדלת ולסטור לו שהוא יפתח אותה.
לקלל אותו, לשבור, לדחוף, לצרוח, לבעוט את הכאב שלי מתוכי ולהטביע אותו בו.
במקום כל זה, אני עומדת שם.
קר לי.
אני עומדת באמצע הכביש, המכונית חונה מאחורי.
אני שומעת את המנוע של המזגן בחדר השינה עובד.
עוצמת עיניים ולוקחת נשימה עמוקה.
מזככת.
היא כואבת באותה המידה שהיא ממלאת אותי באוויר נקי.
אני מרגישה את זה.
זה כואב.
אני משפילה מבט ובוהה בנייד שלי קצת. ריקה.
עומדת שם בבגדים החדשים שלי, ניראת כמו מליון דולר ומרגישה כמו סנט.
אני עומדת שם מי יודע כמה זמן.
שקט מסביב.
רוצה, אבל מתאפקת.
חנוקה, אבל נושמת.
אני מסתובבת ובצעדים כבדים חוזרת את הרכב,
מתיישבת בכבדות ושותקת שם לרגע.
לא זזה.
לא ממש מסוגלת.
אני מביטה במראה המרכזית על דלת הכניסה והרכב שמסתיר אותה חלקית.
הריקנות שבבטן שלי נפערת שהיד שלי נשלחת את מנגנון ההצתה של הרכב.
אני מניעה את הרכב ונוסעת חזרה הביתה.
