אני מנסה להזכר מתי הפסקתי לרקוד.
מתי היה הרגע הזה שנהייתי כל כך עצורה שהפסקתי להנות באמת?
אלכוהול, כולם אומרים. לכי תשתי תשתכרי ותרקדי ללא מעצורים.
ובחיי, זה עושה לי חשק לעשות את זה.
אבל אני פשוט כבר לא יודעת איך.
פעם הייתי משתוללת במסיבות, שותה את עצמי עד-לא-ידע ורוקדת עד שהייתי נופלת מהרגליים.
היום אני עצורה וסגורה, מביטה מהצד.
תמיד אחראית, תמיד נוהגת, תמיד בשליטה.
מתי איבדתי את זה?
ויותר חשוב מכך, איך אני מחזירה את זה?
פאק, אני לא זוכרת בכלל איך רוקדים.
ובא לי. לשכוח מהכל, להתעלם מהעולם ופשוט לרקוד.
להשתולל, בלי קצב בהכרח, פשוט לשחרר את הגוף, את השרירים הקפוצים,
את הנפש המתייסרת.
להכניס צבע לחיים שלי, להרגיש צעירה.
להיות שמחה עם כל הגוף.
להיות שמחה גם בעיניים.
כי זה מבצבץ אצלי, השמחה הזו.
ביום יום, שאני בעבודה, שאני הולכת לחברים, אני בסדר.
זה רק מתי שיש שקט מסביבי שהרעש מתחיל.
דרושה השתחררות.
דחוף.
וגם לא אסרב לאהבה.
