לפעמים האחיין שלי בא אלי ונצמד אלי לחיבוק,
ואני כורכת את הידיים סביבו, מחבקת אותו בחום, באהבה, בכל כולי.
ולרגע אני מרגישה את זה, את הניצוץ הזה של אהבת אמת.
מעט מאוד דברים מביאים אותי לתחושה הטהורה הזו,
והוא טהור, הפושטק הזה.
הוא מחבק אותי בכזו אהבה שאני נזרקת בשניה לאהבה העצומה הזו שחשתי
בזרועות שהיו לי בית...
אז אני מוחצת אותו לתוכי קצת וסופגת עם האצבע את הדמעה שמבצבת לי מעל כתפו,
לוקחים לנו כמה רגעים של ניתוק מהעולם ומזרימים רק אהבה.
אנחנו מתנתקים והוא מביט בעיניי באהבה שמביאה אותי אל ברכיי.
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה עד שהוא שינה את חיי.
החום הזה זורק אותי חזרה לבית שהיינו.
בשניה. משחזרת רגעים שלפעמים אני חושבת שלעולם לא יהיו לי שוב.
מתמלאת רגש.
כי יש חיבוק ויש חיבוק.
הרגשתי בית בחיבוק של שני אנשים בחיי.
האחיין שלי...
והוא.
החוסר, הוא עצום.
אז אני ממלאת אותו בעשיה מכל כיוון אפשרי.
וברגע הזה שהוא לא יהיה המחשבה הראשונה שלי ביום, והאחרונה בלילה,
רק אז,
אעצור לנשום.
