לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 8:13
זאת הראשוניות הזו, הפראות שמתעוררת בי כשזה שמוביל אותי ומחזיק אותי שפויה,
תוחב את האף שלו בשקע הצוואר שלי ומרחרח אותי. פרא.
הוא לא מציק, צובט, מושך. הוא רק מרחרח אותי.
הצוואר, השיער, הפנים.
פשוט שואף אותי פנימה.
וזה מעורר אותי, את כל מה שרדום בי זה מעורר לי.
את כל מה שאני מזניחה, מדחיקה, דוחפת ממני.
אותי.
והגוף שלי מגיב, גם הראש.
הלב יוצא אליו מבין הסורגים ומודה לו על האתנחתה שהוא מעניק.
מודה על ההבנה, ההכלה, והתמיכה בתקופה כל כך קשה.
מודה על אי של שפיות בעולם המטורף שהוא אני.
מודה על הספונטניות, על הזמינות, על הכל.
כי בסופו של דבר, אם יש ולו רק חבר אחד אמיתי שמבין את הצרכים ויכול לעורר בי אור,
אז יש לי המון.
אז... תודה.
על כל חיבוק שנראה שאני נמסה לתוכו ומשחררת בתוכו.
על כל רגע שאתה מכיל אותי וזוכר גם לסטור לי שצריך.
וגם שלא צריך.
תודה על זה שאתה חבר אמיתי.
אזכור לך את החסד הזה לעוד שנים רבות,
כי מעטים האנשים שמסוגלים להיות, בלי לקחת.
לעזור, בלי לנצל.
אתה כל הזמן אומר שאני אחת ומיוחדת....
אז תודה לך, שגם אתה אחד כזה.
