המסע לנצחון.

"תשתמשי במילים שלך" הוא מורה לי, ואני... איפה אני ואיפה המילים שלי.

אני במקום אחר. בגלקסיה שהוא זרק אותי אליה בשעות שהוא שוחה בי.

ערימת יבבות וגניחות מעורבבות ביללות ונהימות. 

העיניים כבר לא מסוגלות להפתח, הגוף מתפתל, השרירים דואבים,

מתנשפת מתחת להוראותיו,

הגוף עף, הנפש שקטה. 

אני מנסה לייצר מילים בבליל הטירוף שאני שוחה בו וכל מה שיוצא ממני זה משהו שנשמע כאילו מקש הרווח במקלדת שלי שבק חיים.

"אני-לא-יכולה-יותר-פליז-פאק-מי.."

תפילה חצי ממולמלת, חצי מגורגרת, אליו.

 הוא לוקח אותי לקצה ועוצר אותי.

הוא רוצה לשחק.

מחטט בי עם הידיים שלי, 

מחזיר אותי לשם ומורה לי להניח את הכל בצד ורק לנשום.

אני כבר מזמן לא נושמת. מתפתלת בכאב מרוב צורך ותסכול.

אני מיבבת, מייללת, מתחננת בלי מילים.

מעורפלת, אבודה בו. 

"מה את?" הוא שואל ואני נוהמת שוב מכמות המילים שמציפות אותי כתשובה לשאלה הזו.

אני בוחרת בצעצוע, כי זו בדיוק מה שאני ברגע הזה, 

צעצוע.

הוא מזכיר לי שאני גם זונה.

אני יודעת,

תודה.

אני בקושי מצליחה להשתלט על הגניחות שלי, 

הקול שלי כבר עובר את שכבות ההגנה בצלילים ברורים וצלולים.

הוא מפרק אותי לגורמים,  מגרד ממני גמירות בלי אפילו להזיע.

אני שומעת את ההנאה העצומה בקול שלו שאני עושה כל שהוא רוצה ממני. 

כל כולי מסביב לקול שלו, למילים שלו, העולם שקט, אין כלום שם בחוץ,

אפוקליפסה עכשיו.

היה לי שבוע קשה. קשה מאוד.

כל מה שרציתי זה לשחרר איזו גמירה לפני השינה ולמות בשקט על המיטה.

אבל הוא לא שם,

לא. 

הוא וירטואוז. הוא רוצה הכל.

הוא מגמיר אותי עד כדי בליל של בכי,

הוא מזיין לי את הראש.

באפיסת כוחות אני מודה לו בין המילים שלא נאמרות,

בנשימות המתחננות,

ביללות של ביצוע. 

שיכרון חושים שאין סם בעולם שיכול לשחזר בי.

הוא דחף לתוכי עולם,

האכיל אותי טירוף,

ושיכן בי את השקט.

תודה.