אני נעה בין חוסר אונים שמביא אותי לייאוש, בקטע לא טוב,
לבין ייחום פסיכוטי שגורם לי לרצות לדחוף לעצמי דברים למקומות חשוכים.
בין לרצות לכתוב על טינופת מזוהמת, לבין לרצות לפרוק את שעל ליבי.
זה הריב הקבוע בין החורים המטונפים שלי והלב הכואב שלי.
הרגש מול ההגיון.
הצורך מול הרצון.
הבערה מול... התהום.
אז אני עוצמת עיניים ונזהרת שלא לחלום רחוק.
אני חולמת על לחישות באוזניים,
על גוף צמוד שכובש אותי בלי רעש וצלצולים אלא במעשה.
עמוק. בכל מקום.
האצבעות שלי מוצאות את מקומן, ונדחקות לתוך חורים שפעם היו מתמלאים בידיים של אחר,
התמונות טסות מולי, מתמונה אחת בה אני נכבשת ומיללת, לתמונה אחרת בה אני עקודה ומשומשת.
לרגעים של אושר צרוף מול רגעים של פחד תהומי.
אז אני חולמת בקטן, כי בגדול אני יודעת שרק אשאר רעבה לנצח.
זה מעציב אותי, שאני אפילו לא מעיזה לפנטז כבר.
אני מפחדת לחלום כבר, מקרקעת את הרגש מטה ופשוט לא מעיזה לפתוח צוהר לחלומות הגבוהים שמילאו אותי פעם.
כי הגעתי למקום שכל מה שחלמתי, כבר לא חלק ממני.
הגעתי למקום שאני לא חולמת. אני לא מעיזה.
אולי כי אני לא מרגישה ראויה.
אולי כי אני מרגישה כל כך חסרת אונים מול כל מה שקורה בחיי.
אולי כי כבר מאסתי להיות בשליטה ואני רק רוצה פינה להניח בה את הראש ופעם אחת בחיי להיות מוגנת ולא מתגוננת.
שכחתי את הדרך אלי בתוך בליל הרגשות והמאורעות שכבשו את חיי.
אולי הגיע הזמן לכבוש אותי שוב,
בשבילי.
