המסע לנצחון.

מאז שהפרק הקודם בחיי הסתיים, ניסיתי להמשיך לצעוד בדרך שלי.

התחלתי לבדוק עם עצמי מה היה, מה הרגשתי, מה אני מרגישה, לאן זה לוקח אותי ואיך אני עולה מפה מעלה והלאה. מדוע בחרתי במה שבחרתי, מאיפה באתי ואיפה אני עכשיו. 

הסתכלתי על הטוב שהיה, הסתכלתי על הרע, הסתכלתי על הכל בעיניים כנות עד כאב.

בדקתי עם עצמי מה היה לי קודם, מה היה חסר, מה התמלא, מה למדתי, מה אני עושה עם זה הלאה...

מצאתי לאחרונה שיש משהו שמאוד חשוב לי לעבוד עליו וזהו שקט.

לא שקט פיזי, מסביב, אלא שקט פנימה. למצוא שקט אל מול הרעש שרועם לי בראש.

הגעתי למקום ברמת גן שמספק מקום כזה. 

מקום למצוא שקט. ניתוק מלא, חסך חושי. הרעיון הוא שמה שאני עושה זה בעצם נכנסת לשעה וחצי ברוטו למקום שמנתק אותי מכל העולם מלבד עצמי. אין טלפון, אין אנשים, אין שיחות, אין הסחות דעת, אין לאן לברוח. 

צריך להתמודד. 

זה קשה. פתאום להיות בשקט וחושך, לצוף על מי מלח בתוך מיכל סגור לחלוטין ברמה שאם אני פותחת עיניים או סוגרת, החושך הוא מוחלט ואין הבדל.

חוויה משנה חיים.

המלחים שהגוף סופג, השקט שהראש מקבל, החוויה הרחמית, המנותקת, ללא משקל, ללא קושי, ללא...

פשוט ללא. 

אני בהחלט הולכת לעשות את זה מנהג, פעם בחודש להגיע, ללמוד איך להיות. Just be.

אמרו לי שהגעתי לשם שזה ילווה אותי מעבר לרק פגישה של שעה-שעה וחצי. 

חייכתי בחוסר אמון אבל עם המון תקווה בלב. 

אני זקוקה לזה יותר מאוויר לנשימה. 

זה אוויר לנשמה. 

אני מודה, זה היה קשה. מאוד קשה. לסלק מחשבות, לא לאבד את עצמי בבליל המחשבות המציף, המכלה, המרוקן. 

להיות.

לקח לי זמן להרפות, לשחרר את השרירים בתור התחלה דרש ממני ריכוז מוחלט בי. רק בי.

אין עבר, אין עתיד, יש רק את העכשיו ואת.. עצמי. 

עברו 24 שעות מאז שחזרתי הביתה, מותשת מהכל אבל שקטה. הראש שלי שקט ובזמן שהראש שלי היה שקט יכולתי לזמן לעצמי משהו אחר. לבקש מהשקט שאני בו משהו אחר לחיים שלי. 

משהו נכון.

כל היום חשתי בזה. ברוגע הזה מבפנים החוצה. דברים שלרוב מוציאים אותי מדעתי (aka נהגי ישראל המעצבנים) לא הצליחו להוציא אותי מזה. 

הרגשתי איך הנפש שלי מתאחה שם. כן, זו רק שעה אחת וטיפול ראשון אבל אני יודעת בוודאות שאני אחזור לשם חודש הבא. 

שהחלטתי לעבוד על זה לא ידעתי מה לעשות. איך יוצרים שקט בעולם מלא כאוס? המדינה בטירוף, העולם מתפרק, האקס... הראש שלי היה רדוף עד כדי כך שהגוף שלי פשוט סבל. כל הזמן מכווצת, מבוהלת, על סף בכי.
דקה מפיצוץ, צעד מטירוף.

כבר היום אני מרגישה שונה. אני מרגישה כמוני שוב. כמו שאני מכירה אותי. מאוזנת יותר, שקולה יותר, פתוחה, מקבלת.

מחוברת. 

רגוע לי, שקט לי בראש ברמה שאני קצת לא יודעת מה לעשות עם זה. 

היקום כבר זמן מה מוסר לי שאני צריכה לעצור אבל הכאב שליווה אותי תקופה ארוכה וסרב לשחרר. 

לא נשמתי, פיזית. 

אני לא רוצה לברוח, אני רוצה להיות. לחוש, לאהוב, לנשום לרווחה בצורה רציפה. 

אני מרגישה משוחררת. כאילו והייתי בכלא בתוך עצמי ולא היה לאן לברוח ומישהו עכשיו נתן לי מפתח. 

והדבר שהכי משמח אותי בכל התהליך הזה, זה שאת המפתח אני נתתי לעצמי.