אפשר רק להעלות השערות ולנחש מה יהיה בעתיד.
אפשר לקוות, לטוות תוכנית, חלום, לתפור לעצמי את מה שאני רוצה שיקרה, קל יותר.
אבל המציאות שונה מהדמיון ובמציאות יש אתגרים, שונים מהקודמים, זה עולם חדש שמגיע ומטביע את עולמי בו.
אני יכולה לתאר תרחישים שטרם קרו, תרחישים שאני אפילו לא מעזה לכתוב עליהם.
לכתוב על רטיבות מתפרצת, על ריחות, טעמים, התנסויות.
אפשר לכתוב על כמה שמפחיד אותי התחלות חדשות ומצד שני כמה אני כמהה להתחלה חדשה שכזו.
אני יכולה לתכנן להיות הכי הכי טובה, הכי נכונה, הכי שם.
אבל במציאות זה יכול לבוא אחרת. שהפחדים מציפים והכאב פתאום עולה וניגר דרך תעלות הדמע.
הפחד האיום לגעת שוב בביפנוכו שלי. בחומר הרך, רך, רך ורגיש, רגיש, רגיש.
זה שמצד אחד יכול לתת עולם ומצד שני יכול לחסל אותי.
כל הפחדים והחששות, חוסר הודאות והשינויים, הכל מביא אותי לרכבת הרים של תחושות.
הכל אצלי בשכבות, איבחן אצלי כבדרך אגב מישהו לא מזמן, וצדק.
אני מנסה לבנות בסיס קודם להתחלה וזה בלתי אפשרי.
צריך להכנס פנימה, לא לקפוץ ראש בלי לדעת את עומק המים אבל כן לנסות.
גם אם אני מרגישה מגעילה, לא יפה, שמנה, מכוערת.
גם אם אני מרגישה מעולה, מהממת, כוסית הורסת.
אולי אפילו כדאי שאוריד מעצמי את הלחץ קצת ופשוט אקבל אותי כמו שאני...
או לפחות אקבל את זה שלזמן רב שקעתי בכבדות שלא הייתה שלי ועכשיו עלי להשיל אותה מעלי.
המשיכה שלנו כאנשים להרגלים ול"מוכר" מושכת אחורה וזה מטריף לי את הראש.
איך אפשר להתקדם שכל הזמן רוצים להצטנף במוכר, חרא ככל שיהיה, רק בשביל לא להתחיל הכל מההתחלה...?
עבר המון זמן מהפעם אחרונה שנגע בי גבר, לקח אותי למחוזות אחרים, נכנס לתוכי והתמוסס לתוך הנקבוביות שלי.
אני מרגישה מוכנה מצד אחד, מצד שני... יש בי זיק קפוא.
זה הפחד הארור. הפחד להגיע שוב לתהומות הללו, שבהם אני מכודררת על המיטה וממררת בבכי,
נחמצת מבפנים, תוססת מכאב.
אני מודעת לפחד, אני מבינה אותו, אבל אני לא לבד פה.
בשביל שמשהו יזוז, אני צריכה לתת לפחות פתח כניסה.
לפעמים אני חושבת שפשוט נדפקתי מכל הכאב הזה. שאני לא באמת רוצה להיות שייכת, אלא לבד.
אז אני מסתכלת אחורה ורואה איפה הייתי לפני שנה-שנתיים ואיפה אני היום - מכל הבחינות.
אני לומדת, אני מתבססת, אני עובדת קשה מאוד על העתיד שלי שלא כזה רחוק כבר.
מסיימת שנה ראשונה, מתחילה שניה, מקבלת תעודה, עובדת עם ילדים, עובדת על עצמי, מתפתחת.
רכשתי לי רכב חדש ומהמם, התקדמתי מלא.
למה אני תמיד רואה רק את מה שלא עשיתי עדיין? למה לא לעצור ולתת לעצמי קרדיט על מה שכן עשיתי?
הצלחתי לצאת מתהומות הייאוש, טיפסתי לבד וגם יחד כדי לצאת מהמקום הזה, למדתי את ערכי והנה...
פתאום אני שוב מרגישה חסרת ערך. חסרת תקווה, ללא אמונה. "אני כנראה נועדתי להיות אמא של ילדים של אחרים" או "אולי איבדתי את היכולת לאהוב". משפטים מטופשים ומבאסים שכאלה. ככה זה כל חודש, בערך באותו התאריך, בו אני מפקפקת בכל מי שאני ונותנת לPMS המחורבן הזה לנהל אותי.
כי תכלס אני יודעת שאני שווה.
אני יודעת שזה לא ממש משנה אם קצת השמנתי כי לא היה לי לו"ז מסודר בשיט בחודשים האחרונים אלא ריצה מרתון בספרינט של חיים מלאים בעשייה ובחברה.
אני יודעת שלא משנה מה קרה, לכל דבר יש סיבה. בין אם זה זוגיות שנגמרת כי מיצתה את דרכה או חברות שנעלמה כי תפקידה בחיי כנראה הסתיים... יש סיבה לכל דבר גם אם אני לא רואה אותה עכשיו ומאוד קשה לי איתה.
הפרידה הביאה המון כאב שלא חשבתי שקיים אבל גם הניעה אותי לפעולה. הביאה אותי למקום אחר בחיים, מקום עושה, מתקדם, חושב. הפרידה הביאה אותי להבנה שלפעמים עם כל הכאב צריך לשחרר אנשים לחיות את החיים שלהם בצורה שהם באמת צריכים לחיות אותה בהתאם ליכולת חייהם. לא לחיי.
הפרידה הזו הביאה אותי להבנה שלא הכל אפשר לעשות ולא את כל המחירים אני מוכנה לשלם בשביל להחזיק במה שיש. לסמוך על האינטואיציות שלי ולא לפחד ללכת אם זה לא מתאים, כאב או לא. לא להתעלם מהמציאות יותר.
בזכותו הבנתי את ערכי ולנצח אזכור זאת.
אז אני אמשיך להיות נאמנה לעצמי, או אנסה בכל כוחי לעשות זאת.
לבד זה עוד קל, אבל הכי קשה זה לא לאבד את עצמך תחת ידיים של אחר.
התחלתי לכתוב את הבלוג בכלל בכיוון של טינופת מבורכת אבל בסוף יצא משהו שאני לא בטוחה שבכלל אפרסם.
נקודה לזכור:
כל שיעור שאני לומדת מאנשים הוא עוד הזדמנות בשבילי להשתפר.
המוטו החדש שלי:
"לא בכל מחיר".
