כן, זאת.
בדיוק זאת.
החפירה הזו שמרחיבה ומתבלת את עצמך בך.
מהסוג שחופרים ומורחים על הפנים, על החזה, על כל פיסת עור חשופה.
מהסוג שמרוב קצוות עצבים מוטרפים אי אפשר להגיע לעדינות של הגמירה.
כזאת.
כזאת שמרגישה כאילו קורעים לך את הכניסה, כזו שנשמעת כמו שכשוך אלים במים.
בדיוק ככה.
כזאת שמעלה את הכל לראש ומערפלת אותך עד שאת לא יכולה להרכיב מילה שלמה, ולא נדבר על משפט.
שכל מה שיוצא זה גיבוב של יבבות קטנות וחסרות אונים.
כזאת שגורמת לאגן שלך להתפתל, ולגוף שלך לצרוח למילוי.
שהגוף מדבר והראש שותק.
והריחות. אוח, הריחות.
הריחות שמתערבבים לטעם חדש בפה, מפרים את החמצן בחדר ומשנים את התרכובת שאת נושמת מרוב סמיכות.
כזה שגורם לנוזלים להתעבות ולהתכונן לגרוע הנפלא מכל.
מהסוג הזה שגורם לחורים שלך להגיר נוזלים מרוב חשק ברגע שנותנים להם אוויר לרגיעה, לבקש עוד למרות שאת לא יכולה כבר.
וזה לא נרגע, זה צורב כבר, זה צורח ומרגיש פתוח ושונה.
הריח, הטעם, התחושה, הכל הופך לבליל של אבדון, כי אין סיכוי שתדעי איך לחזור משם.
חפירה מהסוג שדורשת אפטר קייר נקבי.
חפירה לאבדון.
