תתחילו פה.
הרס אותי השיר הזה.
זה כל פעם מפתיע אותי כמה עוצמות של רגש רוחשות בתוכי מתחת לפני השטח.
אני מופתעת מעצמי הרבה לאחרונה.
אני חזקה בתחתית האוקיינוס של החיים שלי עכשיו. בכנסיה שלי.
אבל מתחת לפני השטח אני הולכת בזהירות, שלא להחליק.
שלא להכנע, שלא ליפול אל ברכיי ולהכנע לכל מה שגועש מבפנים.
הדמעות שמדגדגות את העיניים אבל נעצרות בדיוק בנקודה הזו.
לא נקוות לשלולית, לא נוזלות לי מהעין.
כל הגעגוע.
כל החוסר.
כל הרעב המטורף שזה ששוטף אותי כמו צונאמי,
לא משנה כמה אלחם בזרם, הוא לוקח אותי, מערבב אותי,
מציף אותי וכל חלקה שפויה בי וגורם ליד ימין וליד שמאל שלי לריב שאני נוהגת הביתה.
ימין מושכת לשם, שמאל מושכת אותי להמשיך הביתה.
רוצה לברוח אבל לא מוותרת לעצמי.
לא לשכוח למה הלכתי,
לא לשכוח מה המטרה שלי,
לא להכנע לחולשה הזו בברכיים ובבטן כל פעם שהעבר מציף אותי וגורם לי לרצות לוותר על עצמי ולרוץ חזרה אחורה.
אני מנסה להיות הגיונית,
להסביר לעצמי את הרציונאליות בסיבה שעזבתי דברים מאחור למרות הרגש הגועש.
רגעים של חולשה בתחתית האוקיינוס,
כי אני גם בת אדם.
מצאתי לי מקום בתחתית האוקיינוס,
הגיע הזמן לצלול לעומק העולם באמת.
כי יש לי עולם שלם והוא לא יתנקז למקום שבו אין לאוקיינוס שאני, מקום להכלה.
תסיימו פה.