היא לא יודעת איך להסביר את התחושה הזו שמתחוללת בה שהיא איתו.
משהו משתחרר בה.
הכל הולך.
לא רק הכל, גם כל מה שהיא חשבה שלא ילך, הלך, הולך - עובד לה שהיא איתו.
אין בושה, אין פחד, יש פתיחות.
ושיש פתיחות... אפשר לעוף.
"אי אפשר" היא אומרת לו "זה הזמן הזה של החודש, זוהמה".
הוא מגחך ו'מסכים' איתה.
לא שעה אחרי שהיא נכנסת למבצרו, הפנים שלו בין פלחיה, הלשון שלו מצליפה בחור האחורי שמתחנן לקצת יחס.
הוא מתייחס. הוא מתייחס לכל מה שיש בה, ממנה, בלי לחשוב פעמיים. הוא מורח אותה, טועם אותה.
דוחס לתוכה אצבעות, לא מפספס אצבע וטובל הכל בכל.
מפצה על כל רגע שפספס בזמן שהיא הייתה רחוקה, על כל טיפה שהוא החמיץ שנזלה מהזונה הזו.
הזונה המלוכלכת הזו שיוצאת לאור בחשיכת הליל, בידיו.
היא מטפטפת את כל מה שיש לה בזמן שכל חור שמקובל עליה וגם מה שלא, מנוצל.
קורע אותה לשתיים בזמן שהיא מתפללת שלא יגמר לעולם.
שעתיים מאוחר יותר היא מוטלת על המיטה אחר פרוגרום שקוראים לו הוא,
המיטה מוכתמת, החורים שלה מרוחים, האצבעות אדמדמות, אפיקים של דם מעטרים את יריכייה.
הוא הופך אותה שוב על ברכיה, על המיטה, מבויישת, מתנשפת, הוא מספר לה מה הוא רואה.
היא קוברת את ראש בשמיכה, לא יודעת איך היא מסוגלת לעשות את הדברים הללו איתו.
רק איתו היא לא נגעלת מכלום.
"את ניראת כמו קורבן אונס" הוא מציין בחיוך גדול.
רק מהמשפט הזה היא כבר שוב נהיית שלולית קטנה של חשק מתנשף.
שהיא איתו - הכל נקי, גם מה שמזוהם.
כל מה שהיא חשבה שהיא לא מסוגלת להכיל, היא מכילה ומבקשת עוד.
ועוד.
ועוד.
זה מה שקורה שטינופת פוגשת טינופת.
