אני צריכה את זה, את הפינוק המתוק לצד הלקיחה הכואבת.
אני זקוקה לזה, לידיים שמתאגרפות על הבשר ומושכות אותי קרוב. אוחזות אותי משופדת.
אני מרגישה את זה מבפנים, את הצורך להלקח, להקשר, להיות זאת שמשוחררת בכבליה.
אני צמאה לזה, להביט מעלה בעיניים חסרות אונים, מכורות.
אני צריכה את זה, להאכל בבשר הכי משובח בעולם, הבשר הזה שבשבילו אני קמה בבוקר.
אני זקוקה לזה, להיות קבורה תחת החמימות הזו של הבסיס שלך, מקור טעמך.
אני מרגישה את זה מבפנים, את הנזקקות הזו ששורפת בי תהומות.
אני צמאה לזה, לבערה האינסופית, כמו סם של חיי, חשק בלתי נדלה אל אחד ומיוחד.
אני צריכה את זה, שיסתמו לי את הפה לפעמים, עם גאג.
אני זקוקה לזה, לחוש את ההכנעה, ההפסד המנצח שלי.
אני מרגישה את זה, כמעט. את התחושה הזו שכל מה שקיים כבר לא קיים, כי אין עוד מלבדו.
אני צמאה לזה, לרגע המתערפל הזה כשכל מה שקיים זה המירוץ אחר העונג, הריצוי.
אני צריכה לנשום,
אני זקוקה להזדמנות להרפות,
אני מרגישה את זה חסר כל כך,
ואני צמאה לזה עוד יותר שזה מגיע.
