עקבים לירכיים, היא מחזיקה את עצמה שם לפני שהוא קושר אותם יחד, משאיר אותה פעורה מולו. בלי סודות.
עינייה מתערפלות כמעט מיידית מול מגע החבל והידיים שלו על העור המצטמרר שלה. הלב שלה הולם מול בית החזה, היא תוהה אם הוא מרגיש את ההלימה הזו שמהדהדת בה ומרגישה כאילו כל הגוף שלה נע עם כל פעימה. הגב מתקמר בזמן שהנוזלים מתחילים לטפטף החוצה ולהצטבר לכדי שלולית בפתח הצורך שלה.
הידיים שלה נשלחות מתוך הבושה הפעורה והצורך להסתתר שעולה בה. היא לא באמת רוצה להפריע לו אבל זה בדיוק מה שהיא עושה, באוטומט היא מתערבת, מתוך העירפול שלה, מתוך הפחדים, החששות, ההתרגשות, הרצון, ובכלל כל המצב הזה שהיא בו. עקודה, פתוחה מולו בצורה שלא תוכל להחביא דבר ואפילו לא חצי דבר ממנו. לא שהיא אי פעם הצליחה לעשות את זה מולו...
הוא רואה דרכה עכשיו. הוא רואה את הכל. הוא משחק לה עם הראש בזמן שהוא מסביר לה מה הוא לוקח ומה שייך לו כבר מזמן, אבל במיוחד עכשיו.
הוא משחק, מערבל אותה מבפנים, האצבעות הארוכות שלו מעוררות את מחול השדים הסוער הזה שגורם לראש שלה לעוף ולגוף שלה להשתולל. כל הגוף שלה מעקצץ, כל קצות העצבים שלה מגורים, נוטפים למענו.
היא לא שמה לב אפילו כמה רעש היא עושה, היא לא יכולה להתאפק, זה הוא שמוציא ממנה את הקולות, אין לה שליטה על זה, אין לה יכולת לעצור, לשתוק, להתאפק, היא כבר שם, בובה עקודה על היד שמפעילה אותה, אין לה יכולת, אין בה רצון, יש בה רק אותו.
הפה שלה נפער לקבל את השתיקה שהוא רוצה ממנה, זה מעמעם אותה מספיק בשביל שמחר שהיא תצא מהבית לעבודה, אולי היום לא יעקמו מולה את האף. "השכנה הגונחת". היא קצת לא מאמינה שהיא הפכה להיות "זאת". זה אוכל לה את הראש, היא, הילדה הטובה, זאת שכולם אוהבים ומעריכים, זאת שמסמיקה, זאת שמתביישת. היא זאת שעכשיו פתוחה כמו זונה מולו, גונחת את עצמה לתוך הגאג שממלא את פיה.
שהוא מהדק את הגאג לתוך הפה שלה, העירפול שלה מעמיק, זה כבר לא אפרפר בהיר, זה מתחיל להאפיל, להתכהות, עינייה מתגלגלות אחורה ונעצמות מתחת לכסות החשיכה שהוא מעניק לה.
כל כולה חור.
לא נוח לה וזה בדיוק מה שמטמטם לה את הצורה בזמן שהוא בודק את הסחורה שלו. את הצעצוע שלו. היא מרגישה את הנחל הקטן שהצטבר בשפתותיה ונוזל לאט מטה, מדגדג לה את הצרכים. היא מרגישה את הקירות של הכוס שלה מתכווצים מרוב רצון להתמלא בו.
הנשימה מאיצה, הפה מפיק קולות לא ברורים שדומה לבליל הטימטום שבתוך הראש שלה עכשיו.
כל כולה שם. מרגישה. רוצה או לא רוצה כל הריכוז שלה נודד דרומה. היא לא בטוחה כבר מה נכנס ומה יוצא ובשלב הזה, זה לא משנה. האצבעות, הצעצוע בתוך הצעצוע, הוא חופר, מערבב, מחטט ורוטט בה, מושך, מרטיב, מרחיב והיא פשוט הופכת לעיסה מטומטמת. כל היכולות שלה, המצויינות שלה, הכל מתנקז לחור אחד ברגע הזה שהיא תחת ידיו.
זה מרגיש כל כך טוב, כל כך נכון וכל כך לא באותה נשימה. הקונפליקטים הפנימיים מתעצמים אל מול התחושה הזו שהוא בוטש לתוכה עם מי יודע מה זה עכשיו, לא מרפה, לא מפסיק, לוקח, משתעשע. המלמולים שלה לא אומרים דבר, כל המלל בתוך הראש שלה, טינופת שכזאת, הכל מתרגם לנוזלים שיוצאים ממנה וחורים שפועמים לה. לו.
הוא מדבר אליה, היא מנסה להתרכז בקול שלו אבל הידיים שלו מעוררות בה מהומה. המילים מתחברות לגיבוב של אותיות, היא פשוט מהנהנת, מגרגרת, בוכה, מרוחה בכל מה שהוא מוציא ממנה. הקרירות שבחדר מול הלהיטות החשופה שלה מטריפה אותה.
מכוסה, עיוורת, אילמת.
נקב.
חוש הזמן הוא לא משהו שקיים בה עכשיו, הכל רגיש, משתוקק, כואב.
ככל שעובר יותר זמן, שהגוף שלה כבר לא יכול להכיל יותר, היא מתעוותת תחת ידיו ובוכה אושר, בוכה שמחה, בוכה הגשמה, מריירת את העונג, ההתמודדות, התחושות הרבות שמציפות אותה ומכלות את כל מה שהיא עבדה אי פעם להיות, משאירה אותה רק "זה", רק הצעצוע שלו.
בהתחלה עוד הראש שלה עבד, חשב על הכל, כמה דפוקה היא, כמה מטורפת היא שהיא מפקירה את עצמה ככה, אבל ככל שהוא המשיך להיות בתוכה, לערבל אותה, המלל הזה התחלף בגניחות ויללות של אלוהות, כמה שזה נכון, כמה שהוא יודע, כמה שהוא רואה אותה ועושה לה את כל הדברים שתמיד חלמה עליהם...
הוא מעניק לה את עצמה חזרה, חלק אחר חלק, לאט לאט, מעניק לה את החופש שלאחר החופש. היא מטונפת, רגישה, מתנשפת, מלאת הודיה והתמסרות.
כל מה שהיא רוצה זה כבר להתרפס לרגליו ולהודות לו על כל שניה.
שהוא מפשיט אותה מהכל, היא נוזלת לרצפה, שלולית של זוהמה, מתכדררת לרגליו בחיוך, שיכורה ממנו, היא מספרת לו בקול רועד וחלש שהמסקנה היחידה שיש לה,
היא שהוא האלוהים שלה.
