אני מנסה לחשוב לאחרונה מה אני הולכת לעשות עם החשקים שלי והרצונות שלי מול הצרכים שלי והמציאות עצמה.
אני מוצאת שאני כבר לא יודעת לשחרר. אפילו ללכת לעשות עיסוי נראה לי פתאום מלחיץ.
אפילו לצפות בתמונות של שיבארי עושה לי בררררר בבטן.
פתאום אני קולטת שהדברים שאני מפנטזת עליהם - אלו שתמיד רציתי - נראים לי בלתי מושגים כי שאני לא חושבת שאהיה מסוגלת לשחרר.
להעביר את השרביט ולתת לאחר את הכח להחזיק אותי בכף ידו.
המחשבה הזו עושה לי בחילה.
זה פחד אדיר ואני צריכה כמובן לשבת ולחפור בנושא כדי להגיע למסקנות ולעשות איזה שינוי,
בין אם לשנות את הבן זוג שאני מחפשת לעצמי ולפרוש לדוקים כמו כולם, להתחבר למישהו לא מהקטע,
או לפתוח את הדלת להיכרות שוב ולנסות את הסוטים המייאשים - לחכות לאחד שיבוא נכון לסטיות שלי.
אני גם תוהה האם הצרכים שלי בנושא השתנו. אני כבר לא מחפשת את אותו האדם מאז.
לא רוצה כבר איזה טוטאלי שישתה לי את הדם וינהל לי את החיים.
אני רוצה משהו באמצע. שליטה טעימה, מאוזנת, לפעמים דוחפת אותי, לפעמים קושרת אותי ותמיד עוטפת.
צריכה מישהו חזק, בזה אין ספק.
אדם חכם ממני שכבר לא אוכל כאפות על מה קרה לפני אי אלו שנים,
אדם שמבין שמה שהיה כבר לעולם לא יחזור ורק הוא זה שמחזיק את העבר שלו - בהווה שלו.
אני מתחילה לפקפק ביכולת של האנושות לשלב זוגיות עם בדסמ.
אפשר לספור פה על יד אחת את אלו שבאמת הצליחו והשאירו את הבדסמ בתוך הזוגיות שלהם ולא פתחו את הזוגיות שכל אחד ילך לכיוון אחר...
מתלבטת, בין הצרכים המחוררים שלי, שעושים בי שמות - לבין המציאות של היום בה זה פשוט לא נראה שמתאים.
חזרתי ארצה לפני כמה ימים, ישר לתוך מרתון לימודים לקראת מבחן סוף שנה, השלמות חומר שהחסרתי ושינון החומר לאחר ההשלמה....
אני מבועתת מהמבחן הזה ומשתדלת להתעלם מהלחץ ופשוט ללמוד.
להמשיך לצעוד, ללמוד, לסכם, לקרוא, להקשיב להרצאות ולסמוך על עצמי ועל היכולות שלי,
לסמוך על הנסיון שצברתי בחודשים שאני טסה לעבוד בארצות זרות...
אבל הלחץ הזה... הוא פוער בי בור שחור ששואב לתוכו את כל הידע שלי. פתאום אני לא זוכרת כלום.
יש לי כבר כל כך הרבה "צדדים" בראש שאני לא יודעת לאיזה כיוון להתמקד. עבודה, זוגיות, משפחה, ילדים , עתיד, עבר, געגוע.
אז אני מתמקדת במה שהכי חשוב בזמן הזה.
הלימודים שלי, העסק שלי, קידום עצמי והתפתחות שלי בתחום.
בנתיים עובר זמן שלעולם לא יחזור, שגורם לי לפקפק שוב בעצמי על בחירת נתיב אחר מהצפוי והרצוי על ידי כולם מסביבי.
אולי זה קשור לעובדה שהיום-מחר ומחרתיים עברו שנתיים מהיום שחשבתי שמצאתי את שלי - והתבדתי בכאב רב.
אולי כן, אולי לא, מה שבטוח - אולי.
וכרגיל....
הזמן יגיד, הפחד יקנן, הראש ידחוף קדימה והלב יגרר מאחורה מחוסר ברירה.
קדימה... March!
