לפני 7 שנים. 18 בדצמבר 2016 בשעה 20:23
זה מכה בי פתאום.
הצורך הזה להיות אבודה.
שהוא גוהר מעלי ונזרק לתוכי, אבוד לא פחות ממני,
עיניים מצועפות המשתלבות לאפילה משותפת,
חשיכה מוארת בצבע שמצלילה את הכל בגוון ומבדילה את הצבעים ההפוכים שלנו.
כל הבולשיט מתאדה מול החום של הגוף המתחלקים בלהט.
העולם חדל, הבעיות נעלמות ולכמה שעות כל מה שיש זה הוא ואני,
ביחד מזוקק, מתמזגים עד שהחדר מריח כמו סאונת מיצים,
ואין פיסת עור נקיה.
ואז...
סוף סוף שקט.
