אני כבר זמן מה כותבת ומוחקת פוסטים שלמים בראש.
שום דבר לא מגיע לפה בסוף ואני לא כל כך יודעת למה.
אני במסע מטורף, אני לא מספיקה להגיע למקום בו אני פורקת באמת.
אני ממשיכה בדרך שלי בעוצמה, בכח, ואני מפחדת ברמות שקשה להסביר לפעמים. גם לעצמי.
חושבת להפסיק לטוס קצת ולהתמקם פה כדי אולי כן לנסות למצוא אהבה אבל משהו בתוכי אומר לי לא.
לפחות, לא במחיר של להפסיק את הנסיקה שלי.
משהו בתוכי אומר לי שאני צריכה להמשיך ולא לתת לרצון להשאר במקום להכניע אותי ולהכניס אותי חזרה לקופסה.
כל הזמן אומרים "תבחרי את הקרבות שלך" ואני חושבת שרק היום בגילי ה"מופלג" אני מבינה את זה.
אני מבינה שיש לי קרב של שנים שמדי פעם אני מנצחת בו ולפעמים אני מפסידה.
הבנתי סוף סוף מה עוצר בעדי בקרב הספציפי הזה ועכשיו אני מבינה את בחירת הקרבות.
כי יש סדר לדברים. בשביל להגיע לנקודה שאני רוצה אני צריכה לפלס את הדרך ולפעמים זה דרך עצמי.
אני צריכה להלחם בקרבות אחרים כדי להגיע למלחמה הגדולה מוכנה ובשלה אליה.
יש לי חוסרים שאני לא נותנת להם מקום אפילו בכתב.
כבר לא כותבת טינופת של נזקקות.
כבר לא מחליפה לקים צבעוניים כל יומיים.
אוהבת טיבעי. פחות מתאפרת.
פחות שונאת את עצמי ובכלל.
שלמה עם הדרך שלי ולמרות שאנשים מסביב לא תמיד מבינים את זה - יש לי את הדרך שלי לעבור.
הקרבות שבדרכי ניראים לפעמים גדולים עלי, אבל אז אני מסתכלת אחורה ורואה מה כבשתי וכמה ניצחתי.
כמה כל כשלון הביא אותי לפה. לימד אותי ושינה אותי.
אני מסתכלת על העובדה שאני כבר לא בוכה הרבה. למעשה, כמעט בכלל ולא בוכה.
זה משהו שלא ידעתי שאפשרי בעבר.
האמת, אם אני חושבת על זה באמת - אני לא ממש יודעת איך לחיות ככה אבל פאק איט - אני אוהבת את המצב החדש הזה.
אני כל כך מבסוטה על עצמי. כל כך.
למעשה... אולי אפתח פה עוד דלת, אולי הפעם לא אתאכזב.
אולי הפעם, הסיבוב הזה שאני יותר חכמה בו...
הפעם, אצליח.
לא לוותר. לא לוותר. לחכות קצת שדברים יתבשלו ולנסות שוב. ושוב. ושוב. עד שזה יקרה.
