נמאס לי שאנשים חושבים שאני עובדת אצלם.
נמאס לי מאנשים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת ושאני צריכה לרדוף אחרייהם, ושזה לא קורה, מתעצבנים/נפגעים.
נמאס לי מאנשים אובססיביים ופסיכוטים שרודפים אותי בגלל שהם לא יודעים להתמודד עם עצמם.
נמאס לי מאנשים שלא מעריכים את החברות שלי ומוותרים עלי תמורת כלום,
נמאס לי להיות מבינה ומכילה בשביל כולם בזמן שמי שבאמת חשוב לי שיהיה שם שם עלי קצוץ ולא מנסה להבין כלום.
נמאס לי מזה שאנשים חושבים שההענקה שלי, ההבנה שלי, האהבה שלי היא מובן מאליו ויותר מכך - שזו העבודה שלי ואני חייבת לעשות את זה.
אז לא. אני לא חייבת להבין אף אחד ולא חייבת להיות נחמדה או להעניק.
אני סיימתי להושיט ידיים לאנשים, קרובים ורחוקים כאחד.
את הידיים שלי אשמור קרוב לעצמי, קרוב לליבי.
רחוק מאנשים נצלנים, חסרי הערכה ואגואיסטים.
כי יש גבול לכל דבר, והגבול הזה נמתח עכשיו.
נמאס לי להיות טובה לאנשים שלא מרוויחים את זה בעמל רב.
מאסתי בכם, אנשים.
מאסתי בלהיות טובה, נחמדה, מנומסת.
זה הוכיח עצמו כלא משתלם.
