בא לי עדינות כוחנית.
כזאת שמושכת בשיער וקורעת מהשורש אבל חודרת באיטיות מענה.
משפדת, קונסת אותך על כל רגע שחסרת, על כל רגע שמשמש מלהגיע שאת בין ידיו.
מעצב אותך בדמותו, מבפנים החוצה.
מהסוג שמחזיק אותך מאובנת במקום, שכל מה שאת וכל מה שיש בך מסתכם במשהו פשוט כמו חור.
כשהעיניים פקוחות לכדי חריץ, הראש מתוח לאחור, ומתוכו מגיע מבט מזוגג המשתלב בתוך עיניים בוערות אופל.
באיפוק, בסבלנות, מול היד האוחזת בך במקום, בכח בלתי מתפשר.
לא לזוז. בדיוק ככה. את מרגישה איך כל סנטימטר שנכנס מרחיב אותך עכשיו?
את מרגישה את העיניים שלך מתרחבות איתו, מתערפלות, שוכחות קצת?
זה לא הצורך בכאב או הרצון בחבל.
לא.
זה הצורך להיות משומשת, להלקח בכח עדין, כח שיודע. כח שמנכס את ששלו.
הצורך להכבש, להמחץ תחת הגוף של האל שלי,
השמש והירח שלי,
הכוכבים, היקום.
הוא.
להיות מלאה.
זה לא הנזקקות למגע אזיק על עור. זה גדול מכך.
זה הנזקקות למגע אמיתי, נכון, חף מבולשיט.
זה הצורך להקרע, להיות מבותקת מחדש, להפתח, לתת,
לטבוע.
זה הצורך האמיתי שלנו בחיים....
להאמין.