המסע לנצחון.

בדיוק 5 שנים עברו מאז שעשיתי את הקעקוע הזה.
בדיוק יוצא היום חמש שנים.
היום הוא היום שבו ציווי החיים מקבל משמעות אחרת מביום יום.
חמש שנים שבהם העזתי לחיות.
העזתי לחלום, העזתי להיות,
העזתי.
חמש שנים שעבדתי קשה, חייתי התקדמות, התעקשות, לחימה על חיי.

שום דבר לא קורה "סתם".
לכל דבר יש סיבה ויש סיבה שזה בדיוק חמש, בדיוק היום.
זה היום של אלו שישארו צעירים לנצח וזה היום שמזכיר לי שבקלות יתרה מדי כל משפחה בישראל נגעה בשכול.
זה יום שמדמיע אותי מצד אחד וגורם לי להוקיר מהצד השני.
להוקיר את כל אלו שבאו לפני, להוקיר את אלו שהביאו אותי לעולם, ולהוקיר את עצמי.
על לחימה עיקשת במלחמה של חיי,
בשבילי. למעני. למצוא את ייעודי בחיים.
למצוא אותי.
מי חשב שחמש שנים אחרי אני אהיה זאת שעובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים ושואבת דווקא מהמקום הזה אור אדיר.
מי ידע שאהיה זאת שגאה במעשיה, במקומה, על כל הקשיים, זאת שלא מתגעגעת לשום תקופה בחייה וחיה את העכשיו?
חמש שנים. עולם שלם עבר.
עולם שלם למדתי.

עולם שלם שהוא אני.