זה שמולו אני נפתחת, זה שמולו אני פורחת.
מתחתיו אני בבית.
האצבעות שלו חופרות פנימה בזמן שהוא סוטר לי,
היד שלו בתוך שיערי, מושכת, דופק את ראשי לקיר, הבל פיו שוטף אותי שהוא גוער בי,
איך יכול להיות שמישהו נוגע בי בכלל, שזה לא הוא?
מה עשית יא זונה? מה עשית?
איפה הוא נגע? פה? כאן?
הוא זיין לך את התחת גם?
פה הוא נדחק?
מטונפת. מלוכלכת. *סטירה*
האצבעות שלו עוברות בין החורים שלי, מהפה, לכוס, לתחת...
חוקר, פותח.
מה עשית? איך עשית את זה?
הקנאות נוטפת מבין שפתיו, הצרכים שלי מבין רגליי.
אני משולהבת, הקנאות שלו מלבה אותי.
משולהב לא פחות הוא חופר לי בחורים, ללא רחם,
מלקק את היריכיים מעניק לי נחמה קלה בזמן שאני גונחת לתוך המזרן את הכל.
הוא מפלח אותי לשתיים, בוער בתוכי, אני מרגישה את הדפנות מתרחבות, מתאמצות מסביבו.
הוא כל כך עבה, כל כך טוב. עור לעור. משחקים באש, טובלים, טובעים, אוכלים, שותים אותה.
הוא מעבד את השטח לפני שהוא מאבד את עצמו בתוכי,
אני נפתחת מולו כמו פרח וכך גם כל החורים שלי שהוא טוחן לתוכי קנאה.
הוא שואל, בזמן שהוא מבקע לי את התחת, שאלות הרות גורל,
שאלות של שייכות, שאלות של ידע.
את יודעת מה את, נכון?
מהנהנת, יודעת, זונה. שלך. זונה. שלך.
המילים אבודות בין דחיפה לדחיסה, הראש עף, הנפש שרה.
תחתיו.
הוא מאכיל אותי בו, עד הטיפה האחרונה, עד שהרעידות נרגעות,
עד שהרגליים חוזרות לקרקע, מכורח הנסיבות,
עד שהלב פועם שוב רגיל במציאות המדומה שאנחנו קוראים לה החיים שלנו כשאנחנו בנפרד.