מילים שחוזרות על עצמן,
מילים בלי גיבוי.
מילים שאומרים בקלות,
אולי אפילו מרגישים אותן באותו הרגע אבל תכלס לא מגבים אותם במעשים.
משפטים של קופי פייסט,
משפטים ממוחזרים שעוברים מהבת זוג הישנה לבת הזוג החדשה.
משפטים מיותרים,
משפטים מטופשים.
משפטים הזויים,
משפטים לא קשורים,
משפטים פשוט דוחים.
אני נדהמת מחדש איך הכל עף מהפה החוצה בכזאת קלות.
איך בקלות אנשים מפזרים את "בחיים לא אהבתי ככה",
"בחיים לא הרגשתי ככה",
"אני פתאום מבין שהרבה בנינו זה פעם ראשונה."
"משהו הפעם שונה"
"את שונה, מיוחדת, לא פגשתי כמותך".
הכל מרגיש כמו שקרים.
אולי כי הזמן מוכיח שבאמת הכל שקרים בסוף.
הם בורחים, הם מקפלים זנב וזין בין הרגלים ובורחים.
עם כל הדפיקות, השריטות, הטיפשות שלהם.
עדיין, אני אופטימית כל פעם מחדש.
עדיין אני מעזה שוב להאמין, ולו לרגע, באנשים.
בכלל, הכי מפתיעים אותי לאחרונה הם הצעירים ממני,
יש תחושה שמה שהחברים בגילי ומעלה לא הפנימו עדיין ומתכחשים לו,
הצעירים יותר כבר הפנימו והשלימו.
הם חכמים יותר. מפתיעים יותר. מודעים יותר.
זה מפתיע אותי וגורם לי לחשוב על איך אני רואה את הדברים שוב.
להתפתח, לגדול.
להבין שלא הכל שחור ולבן ולפעמים צריך לפתוח את הראש והעיניים ולהסתכל על הכל קצת אחרת.
כל מקרה לגופו.
למרות צלקות הקרב שאני נושאת, לא לתת לאיזה אפס שהיה לי פעם להשפיע על העתיד שלי.
לא לתת לעוד מבטיח בלי כיסוי כח על העתיד שלי.
אני מסרבת.
מסרבת לתת לכישלונותיהם של אחרים להכתיב לי משהו בחיי.
מסרבת לתת למי שלא מסוגל לאכול אותי, איזושהי השפעה על תחושתי כלפי עצמי.
לא עוד האשמה עצמית שמשהו לא הולך אלא הבנה שיש סיבה שזה לא הולך,
יש סיבה שאני קמה והולכת,
יש סיבה שכל מה שנשאר זה זיכרון, תמונות, רגע, לקח.
מסתכלת קדימה, מאמינה.
לכל דבר יש סיבה!
