תקופה כבר אני מתחבטת ונלחמת בפרידות שעברתי בחיי.
בני זוג, חברים, חברות.
תקופה שאני מנקה את החיים שלי מהאנשים שלוקחים ממני הכל ואף פעם לא נותנים דבר חזרה.
היה בי המון כעס. איך הם מוותרים עלי? איך אני מוותרת עליהם?
למה הם מתנהגים ככה?
אמש הבנתי שאני לא כועסת עליהם. (אוהבתאותךפריצי)
שכל הפרידות הללו הם פרידות יזומות. נכונות.
הכעס האמיתי הוא על עצמי.
איך נתתי לאנשים להיות כאלה Takers להשאר בחיי לאורך כל כך הרבה זמן?
תקופה מאוד ארוכה חייתי בסביבה שלוקחת.
סביבה שלא משנה כמה נתתי, לא משנה כמה הבאתי, לא משנה מה עשיתי...
זה תמיד היה כמו בור בלי תחתית שלא משנה כמה אני שופכת לשם, הם ממשיכים וממשיכים...
זה הכל תכלס כי אני מאפשרת את זה. יותר נכון, איפשרתי.
פתאום אני מבינה שכל האנשים שכבר לא בחיי הם אנשים שהתאימו יותר לחיים הקודמים שלי.
החיים בהם הייתי יותר חלשה, יותר נשאבת, פחות דואגת לעצמי ותמיד נותנת על חשבוני עד שנותרתי מרוקנת מכל.
שיניתי את זה. שיניתי את איך שאני רואה את עצמי, את מה שאני חושבת שמגיע לי,
תחושת הערך שלי סוף סוף הותאמה למי שאני באמת.
עכשיו פתאום הכל שונה, החברים שלי שונים, החיים שלי שונים, העבודה שלי שונה,
הכל נכון יותר, מתאים יותר, מאפשר יותר, הדדי יותר.
הבנות של ראש השנה, לא פסחו עלי גם הפעם.
נותרתי עם קומץ חברי אמת, חברים שיודעים לנהל שיחה כנה, אמיתית ומפרה.
זה המקום להודות לאלו שבחיי.
מקומכם בחיי לא מובן מאליו ואני מודה לכם על כל שביב של חברות,
מעריכה זאת, מעריכה אתכם, אוהבת אתכם.
נחתום בברכת שנה טובה,
שנהיה תמיד הדדיים, מפרים ומאושרים.
