אני אוהבת שהגוף שלי מדבר.
מביע את עצמו.
רוטט מפנים, מצטמרר מבחוץ.
כמו כשהוא נכנס לחדר או שהשם שלו מוזכר בסביבתי והופה, הגוף שלי מגיב בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, התרגשות אוחזת בכל נים ונים, החושים מתחדדים, העיניים מחפשות.
כמו הרגע הזה שמשהו נוגע בי עמוק בפנים ומתכווצת לי הבטן.
כמו העירפול הזה שמגיע שניה לפני שהשפתיים שלך חובקות את שלו והזין שלו מפלח אותך לשתיים, ננעץ ומחבר אותך אליו בדביקות משגעת, החדירה הראשונה הזו שאומרת ה-כ-ל.
כמו כשאני רואה מישהו שבעברי הגוף שלי היה מגיב לנוכחות שלו ברטיבות מתפרצת והיום הגוף שלי מתחלחל בזמן שהראש שלי גוער בי "?!What were you thinking"... ותכלס? באמת מה חשבתי לעצמי?
הרבה זמן לא הייתה לי תגובה לנוכחות של מישהו בחיי.
הרבה זמן לא הציפו אותי תחושות ראשוניות שכאלו.
ייאוש שאוחז מתוך געגוע,
כמיהה.
מזמן לא התרגשתי ממישהו.
והקטע הכי קטע- זה כבר לא חסר לי.
אולי קצת נרדמתי?
אולי התבגרתי?
אולי כי ההתרגשות שלי עכשיו מגיעה מכיוונים אחרים בחיים?
קשה לי לענות על זה עדיין בצורה מלאה אפילו לא מול עצמי אבל אני חושדת ב"אולי" האחרון.
את הסופ"ש האחרון ביליתי בסופ"ש מסיבות באילת.
ההתאוששות קשה אך המסקנות רבות.
מסקנת הסופ"ש הכי הכי, אתם שואלים?
אף אחד לא מושלם, לכולם יש פאקים, החוכמה האמיתית היא לחבק את הפאקים שלך ולהגיד פאק איט!!
אז אני מחבקת את עצמי אחרי סופש אחר, בלי שטויות (טוב, אולי קצת שטויות), רק אני בלי איפור, בלי מסיכות, בלי בגדים מיוחדים....
אני.
לסיכום: אני לא מושלמת ואני פאקינג מהממת.