כל פעם שאני חושבת שזהו, איבדתי את זה, אני כבר לא סאבית וזה כבר לא בתוכי,
אני סיימתי עם הבדסמ, עבר לי, אני עכשיו וניל עם פיצפוצים לכל היותר (וכל השטויות האלו)
- הוא מגיע.
כמו צונאמי, שוטף אותי בו, הריח שלו, המגע שלו, כל מי שהוא מעורר בי את "ההיא".
בלי לחשוף פיסת עור הוא מפשיט אותי.
נצמד אלי, מורח את עצמו בבשרי, עמוק, יסודי, כל כך קרוב ואז משליך אותי הלאה ממנו למיטה, שאתפתל מולו.
שאתחנן.
שאני אתחנן?
אז אני נוהמת וחושפת שיניים והוא עושה את זה שוב, בצורה אחרת.
נוגע-לא נוגע, מערבב את מיצי, מבעיר כל חלקה טובה שבי ואז שוב מרחיק אותי ממנו.
החיה שבי פוצעת אותי מבפנים וקורעת את דרכה אליו, הוא קורא לי, את לא שומעת?!?
הנשימות שלו מחרישות אותי, המילים שהוא שופך לתוך האוזן שלי בזמן שהאצבעות שלו מסובבות לי את הנפש...
אני מוצאת את עצמי בייאוש מיוחם, נואשות כואבת, פועמת,
מתחננת כאחרונת הכלבות.
כל הצרכים גולשים מתוכי, הטיץ רטוב, התחתונים ספוגים, הפה שלי ממלמל תפילה זועקת,
הגוף שלי מתפוצץ מהטינופת שהוא מהדהד לי בראש.
לבושה במלואי, עירומה בנפשי.
אני מרגישה את זה בכל קימור ושקע בגופי שהוא בלית ברירה נקרע ממני,
אני מרגישה כל סיב וסיב נקרע ביננו שהוא משחרר אותי מבין זרועותיו.
עד הפעם הבאה...
