המסע לנצחון.

"תקראי את זה, מה דעתך?" הוא שאל ושלח אותי לקרוא בלוג. ניכר היה שכואב לו לקרוא את זה. מודעות זה דבר קשה לעיכול. 

קראתי. הבעתי בפניו את הסכמתי עם הכתוב והוא ככל הניראה לא אהב את התשובה שלי ושוב, נעלם לתוך התסבוכת שהיא הוא. 

הקטע הוא שלא רק שקראתי את דבריה אלא גם הזדהתי עם (כמעט) כל מילה שהיא כתבה וכותבת מאז. 

כל כך הזדהתי והבנתי שהיה בא לי לחבק אותה.

היה בא לי ממש להושיט יד, למרות שאני בטוחה שכמו שלכלך על הקודמות לפניי ואחריי (ההיא מטומטמת, זאת סתומה, היא פסיכופטית),

גם אני קיבלתי 'מחמאות' וצויירתי כמישהי שאני לא. אז אני בשקט מסתכלת מהצד על מה שקורה, קוראת ורואה...

שעולם כמנהגו נוהג, הוא ממשיך להזין מעגלים חולים, לרוץ במעגל, לעשות קופי פייסט על כל בחורה שעוברת דרכו,

לדבר על נישואים עם כל אחת, לשקר לעצמו (?) אך בעיקר לה(ן). 

להתאהב בעוצמה ולכתוב בלוגים דיי זהים לכל מי שרק מראה לו את חריץ הדלת הפתוחה, לפני שהיא מספיקה לראות מול מי היא עומדת,

כל עוד ההצגה של הבחור שהוא מעמיד פנים שהוא, עומדת בעינה. 

וכשהיא מגלה שזו העמדת פנים, רמאות, מרוסקת ושבורת לב היא עוזבת. הוא מזיין/מסשן כמה שיותר נשים בזמן שהם פרודים ואחרי ממוצע של 3 חודשים הוא מגיח חזרה לעולמה, מתנצל, אומר שהוא אוהב ואפשר לעבוד על זה, שהוא ישתנה, שהוא לא יכול לתאר לעצמו לילה שהוא הולך לישון בלעדיה או בוקר שקם בלי פניה, שהוא יהיה טוב יותר. דבר שאחרי כחודש כבר ברור כשקר גס ואז מגיעה הפרידה השניה. 

דפוס, כבר אמרתי? 

כל פעם שאני קולטת שנפלתי למלכודת הזו אז, מזמן, אני בועטת לעצמי בתחת. כי זה משהו אחד להזדיין עם מי שיודע (או ידע פעם) לעשות לגוף שלי טוב, אבל זה משהו אחר לחשוב שאז הייתי כזאת עיוורת שלא ראיתי את הדפיקות הזו כבר מההתחלה. שרציתי לעזור לו להשתפר, שרציתי להושיט לו יד שתוציא אותו מהביצה מלאת החרא שהוא מתבוסס בה בכזו אדיקות. 
כן, אני מבינה שהייתי במקום אחר אז. מבינה למה עשיתי את זה ולמה הייתי צריכה ללמוד את מה שלמדתי מהיחסים איתו אז. 
אני מבינה שהייתי צריכה לעבור את התופת, האכזבה הענקית והסקס הקשוח, כדי למצוא את המסלול הנכון יותר עבורי. 
ללמוד על מה שאני לא צריכה להתפשר ולמה לשים לב ולא להתעלם לעולם. 
ללמוד על עצמי, דרכו. 

והיום?

היום אני מסתכלת אחורה ואומרת וואלה, אם היה לי שביב של ספק שהבריחה שלי משם הייתה נכונה, אז כבר אין אפילו צל של ספק.
אפלה שהומתקה בחלום נגוז על עתיד מתוק. 
מרגיז אותי שאחת לכמה זמן הייתי נמשכת לאפלה הזו. ברגעים של חולשה. 
היום אני מבינה ללא ספק שהאפלה הזו נדבקת, מזהמת, הורסת, מפילה. 
שמאז שעזבתי החיים שלי רק השתפרו וכל פעם שאני שוב נוגעת במקום הזה, בו, קצר ככל שזה יהיה, 
זה מחשיך לי את החיים. 

חודשים ארוכים התלבטתי אם לכתוב משהו על זה, אפילו שנים.

אמנם זה הבלוג שלי אבל מאוד רציתי לחסוך ממנו עוד כאב. רציתי להתחשב. 

אבל לאחר הפעם האחרונה, הבנתי. היום הזה בדרך.

לסגור קצוות מרעילים. 

לפני כשבוע הגיע היום, עשיתי מעשה נדיר מאוד במחוזותיי. מחקתי ה כ ל. 

מחקתי את הכתבים שכתבתי לו אז- בזמנו, מחקתי את הספר שכתבתי לו (שזולזל על ידו בצורה מדהימה),

את ההיסטוריית וואטסאפ, מחקתי אפילו את המספר שלו. 

כי עד כמה שאני אוהבת את זה אפל....

היום, אני אוהבת את עצמי יותר.