מזמן
מזמן לא נצמדתי.
מזמן לא התעטפתי,
מזמן לא הסנפתי עמוקות צוואר.
מזמן לא הדפתי ריח של אחר.
מזמן לא מצאתי את המקום שלי,
המקום שבו אני יכולה לשחרר ולהיות אני.
מקום שמהדהד בי, מעורר אדוות.
גורם לי לרצות להיות 'יותר'. לחזור להרגיש
מפחיד אותי.
התרגשות זהירה.
שיחה.
עם העיניים, עם השפתיים, עם הנפש שלי שמזמן שכחה איך זה להרגיש.
איך זה להחשף, איך זה להיות שקופה.
גם קצת מטומטמת. נכון?
נבוכה. מתביישת.
רוצה לברוח אך נוטעת את הברכיים בחול וכורעת במקום.
מדי פעם בורחת, מדי פעם משתטה, אבל חוזרת אליך, לדרישה שלך, נלחמת בעצמי לשבור את הרתיעה שפיתחתי אחרי שנים של בולשיט, למענך.
כי אתה באמת שונה. אחר. אמיתי וראוי.
והרגע הזה... שגילגל דמעות מחייכות בחושך,
הרגע שהרגשתי בדרך אליו, בבטן עמוק, שיקרה עוד לפני שפגשתי במבטו... הרגע כשהאצבעות ישזרו בשיער היפה שלי והאגרוף יסגר, הדוק.
מיישר מבט וממיס.
אני שמחה שהאינטואיציה שלי כל כך חזקה.
אני שמחה שהתאזרתי בסבלנות.
אני שמחה שעליתי על הריח הזה שנשא אותי אליך, זה שהערב הותרת מאחור, על עורי, בתוכי.
אני שמחה שתרת אחרי.
אני שמחה.
תודה.