אחד הדברים שהכי חשובים לי בכל סוג של מערכת יחסים בחיים בין אם משפחה, חברות,חברים, בני זוג, קולגות - זו תקשורת.
זה משהו שקשה לרוב האנשים לבצע, לתחזק, לאכול.
אני מוקפת באנשים אבל מרגישה כזאבה בודדה. לא חלק מהלהקה הזו או אחרת.
אומרים שזאבים בודדים לא שורדים לאורך זמן.
אני תוהה האם אני זאת שאשבור את המיתוס או שמא המיתוס הזה ישבור אותי.
אני אוהבת את החגים בהם מתחפשים. כל סיבה להתחפש אני בפנים. ככה אני יכולה להחצין עוד איזה סדק של מה שמתחולל בפנים.
השבוע הזה היה שבוע של שינויים, כמו הכל בחיים שלי- עוד ועוד עומד בפני שינוי, ובצמרת מה אם לא ה-שינוי בה' הידיעה.
זה מפחיד אותי, מכווצ'ץ' לי את הביפנוכו.
לפעמים נדמה לי שמרוב שהזאבה הבודדה שבי רצה חופשיה כבר כל כך הרבה זמן, לעולם לא אוכל שוב לחיות בלהקה.
גורם לי לתהות על מקומי בעולם הזה. האם השתנה? כמה השתנה?
ואם לא השתנה, האם ממוגן מדי בשביל שאצליח לחדור? ואם אני לא מצליחה האם אחר יצליח?
הכמיהה שפעם קרעה אותי מבפנים כבר הפכה לקול קטן, חלוש.
אני מרגישה שאני מתגעגעת למשהו שלא קיים בי או מתמוסס בין אצבעותיי בעודי מקלידה.
אולי הפסקתי להתגעגע בכלל?
אולי הפסקתי להרגיש?
אולי השינויים הללו שמאפיינים את חיי בשנים האחרונות הגיעו גם לחלקת האלוהים הקטנה שהייתה שלי מבפנים, עמוק, ידיעה של בדיוק מה אני רוצה וזקוקה לו אחרי שנים של חיפושים... האם גם היא משתנה?
האם אני ראויה?
הרבה שאלות מתרוצצות לי בראש.
המון פקפוק עצמי בפינה הזו,
המון רעש.
כל כך רועש שאני כבר בקושי שומעת את עצמי חושבת.
אולי בגלל זה הפסקתי כבר לחשוב.
