משהו השתנה בי.
אני לא מרגישה את זה יותר.
את הצורך הנזקק הזה, שהיה מביא אותי לנבילה כשאני לא מממשת אותו.
הרעב הזה שנפער ולא יכול להיות ממולא בשום דבר אחר, כבר לא נמצא שם.
אני מסתכלת אחורה על סשנים מטורפים עם ענקים,
סשנים קשים, אעיז ואומר אקסטרימים, ארוכים, מתמשכים.
רגעים של שחיתות משולחת רסן, שואגת בתוך כאב מזקק, חוסר אונים ממיס, התמסרות מחזקת.
אלו דברים שהיו מעוררים בי משהו, מרככים לי את הברכיים, מרעידים את הבסיס שלי.
אני לא מרגישה את זה יותר.
אולי אפילו אעיז לומר שזה לא חסר לי.
האם זה באמת היה משהו חולף או שהמסלול החדש שלי פשוט העביר את האנרגיה שלי למקום אחר?
את הריכוז שלי, את הצורך שלי, הרצון שלי, הלב שלי.
העולם שלי.
תהליך של הפיכת גולם לפרפר,
תהליך מלא פחדים, חששות, דאגות.
תהליך שבו אני מנסה להבין וללמוד מחדש הכל, מא' ועד ת'.
תהליך שבו אני חווה חשק אחר, חשקים מוזרים.
או צורך לדבר מסויים שהיה לי בעבר וסיפק לי חום, בשר בתוך בשר איכותי... ונחמה אבל לא באמת טוב לי.
מוצאת את עצמי מתאפקת הרבה שלא להכנע לצורך של הכוס הרעב הזה לבשר הזה שדופק אותו לתוך המיטה...
וזה בעיקר מפחד שזה לא נכון, אולי בעצם זה מבילבול.
הגוף שלי שייך לי, אבל קצת לא.
הוא כלי, הגוף הזה. בשימוש. לא זמין.
אבל הגוף מרגיש כל כך שונה. כאילו אני מגלה אותו מחדש.
אולי גם קצת אותי?
הכל סוער בפנים, אבל יש שם גם שקט.
אולי בגלל זה אני מתבודדת כל כך. אבל הבדידות הזו, היא לא כזאת טובה, אני חושבת. כי אני מוצאת את עצמי אבודה בתוך עצמי.
בתוך סערת הפחדים, תחושת לבד מטביעה, חונקת. מחזיקה אותנו ומתגוננת.
אבל איפשהו מנצנצת לי ידיעה שהכל יהיה בסדר. שאהיה מושלמת, עם הקושי ומול העולם.
אנצח בסוף כוסאומו, אנצח.
מבולבלים?
גם אני.
חשבתי שהכתיבה תעזור לי לעשות קצת סדר.
אז חשבתי. איף.
