המסע לנצחון.

גורם לי להצטמרר, גורם לי לדמוע, גורם לי לזקוף גב. 

הלכתי בדרך אחרת משחשבתי, בדרכים שלא עלו בדעתי שאלך. 

עברתי דרך בושה, פחד, טבעתי בעצמי, יצאתי ממני, התחלתי להבין ובכך גם התחלתי פתאום לחיות. 

ואלו דרכים שלפעמים אני תופסת את עצמי רועדת מפחד מהם, לרגע רוטטת מהפחד של מה יהיה ומה יביא יום.

דרכים שמרגשות אותי ברמות אחרות, דרכים שמחרידות אותי לא פחות מכמה שהן מופלאות ומיוחדות. 

שבוע אחרי שבוע עוברים, פתאום לפני שאני בכלל קולטת מה קורה עברו כבר 7 חודשים של שלמות אחרת. 

חוויה אחרת, שכל יום מביא חוויה נוספת, קצת שונה, קצת יותר מרגשת, שמרחיקה אותי מצדדים שפעם בערו בי,

אך מקרבת אותי לצדדים ששרפו אותי מבפנים החוצה, זעקו בי, שאגו מתוכי והתגלגלו מהקולות הפנימיים לעשייה ותנועה. 

ועכשיו? עכשיו מבפנים יש עולם, עולם שלם שאני מחכה לגלות, עולם שלאט לאט מתגלגל לו, בועט לי בקרביים,

משבוע לשבוע, מתקרבת לשחרור הגדול, ליציאה הגדולה שמשנה את החיים לעולמים.

זה הכניס לי שקט אחר. הסערות הפכו למשהו אחר, אני לומדת אותי שוב, קצת אחרת, שונה ממקודם, שקטה יותר וגם חרדה יותר. 

אני יודעת שזה זמני, כמו הכל בחיים הדינמיים והמשתנים ללא הרף הללו. 

אני מוכנה לזה, יד ביד עם כל הפחדים והחששות שלא אעשה את זה "נכון", אני פשוט יודעת שאני אהיה נהדרת, נולדתי לזה.

כל הדרך הזו הייתה כדי להגיע לכאן, למסע הזה, לחלום חיי, לחוות את זה ובסופו של החלום הזה, לחיות את החלום החדש. 

נולדתי להיות אני. 

This Is Me.