.
דרכן של המילים ליפול בחדות כמפל אל אשדות מים או לפעפע כאדי קיטור מבין סדקי הסלע ולהיוודע אל אוויר העולם. כך או כך, זה לא משנה כי בסופו של דבר נותרים רק רסיסי מים, שבבי משמעות מרוסקים שהקידוד שלהם אבד ולנצח ייותרו חסרי פענוח. כל מה שנותר הוא יופיים הנוגֵהַ כמו קשת כאשר האור נופל עליהם.
אומברטו אקו ב'תולדות הכיעור' שלו מצטט את פרויד האומר שעל אף שאיברי המין תמיד מרגשים הרי אין הם יפים.
אוי, זיגמונד, איזו טעות פטאלית! איברי המין, בדיוק כמו המילים המתארות את מעשה האהבה, אינם יפים או לא-יפים אלא סוכני כיבוש ועוצמה.
במקום שבו הראש משתתק והמשמעויות מוקרנות כניצוצות מתוך מפתח הלב נולד היופי.
הָהִירָרְכִיָה אֵינֶנָה גְּדֵלָה
כּמוֹ קוֹצִים בְּשָׂדֶה שֶל אֵשׁ
אֶלָא הָרָה
בְּדַרְכּם
שֶׁל אוֹתָם פִּרְחַי הַלֵּב
שֶׁנִיצָתָם אִיטִית
וּמְפוּתֶלֶת בְּלֶהָבוֹת
כְּחוּלוֹת
וּפְרִיחָתָם חַדָה
כּסִבְכֵי
קָנִים מִקְנֵי הַמַּיִם
וּמַגְבּיהָה כְּהָר.
הַשִּׁעְבּוּד אֵינֶנוֹ
חֶבֶל כְּחֶבְלָן שֶל סְפִינוֹת
עֲנָק הֶעָבֶה
כְּגֶזַע עֵץ עֲד,
כִּי אִם אֵינְסְפוֹר קוּרִים
דַּקִים מִדַּק
אֲשֶר אֵינָם נִרְאִים בַּעַיִן
וְסוֹד כּוֹחָם
מִתְפּרֵשׂ בִּשְקִיפוּת
חֲלוֹמוֹת שֶל אוֹר
אוֹ בְּנְבוּאוֹת
יָרֵחַ שָחוֹר.
בּוֹאה שֶל הָאָדְנוּת
מִתְבּשֵר
לֹא מִכּוֹחָן שֶל חֲצוֹצְרוֹת
אֶלָא מִתְבּשֵם
מֵהִיפּוּך הַמַפְתֵחַ,
מַעֲשֶה מֶרְכּבָה
וְמַחֲשֶבֶת
הַמַּתִיר בּרִיחֵי כּסוּת
וַקֶשֶב
וְכוֹחוֹ הַפּוֹלֵש וְחוֹדֵר
אֶל תּוֹך הַלּיבּה
עָמוֹק
וְצוּרָתוֹ הַמּעוּרְפּלֶת,
הַיָפָה,
אֵינָם אֶלָא אֶחָד
מִשְמוֹתֶיהּ הַנּעֱלָמִים
שֶל
הָאֲהַבָה.
.