מכתבים לקורדליה

.

יציר כפיו
 

התער של אוקאם יודע רק לגלח את הזיפים המיותרים. לגדל אותם זו אופרה אחרת. אכן, למרבה הצער, צריך משהו לגמרי אחר כדי לגדל את הדגן הנכון אצל גנן בפחון. במילים אחרות – ועם כל הכבוד ליכולת לבער את הקוצים – כדי לקצץ את המיותר די באנרגיה בסיסית בלבד, שולית משהו מול האנרגיה העצומה הדרושה ליצור משהו יש מאין . ובמילים עוד יותר אחרות – אף אחד לא זוכר מי היו העורך והמגיה של "המשפט", "מילכוד 22" או ספר תהילים.
ובלי לזלזל חלילה באב וויליאם המכובד.

העובדה היא שאין רציונל שמסוגל להסביר מה התערובת האורגנית שמצמיחה יבול רגשי כמו שאי אפשר להסביר באמצעות רגשות את עקרון אי-הודאות של הייזנברג.
אלו הן ממלכות שונות כמו שמסביר בעל זבוב לנכדו ללא לאות בעוד ספינת החלל שלהם ממשיכה ליפול נפילה חופשית דרך הסיפורים.

("כן, אדון" את אומרת בקול כבוש ובעיניים מושפלות וזה מזכיר לך איך היית אי אז, בהתחלה, מתנשאת וגאה ומניפולטיבית ואיך אולפת עקב בצד אגודל, מילימטר אחרי מילימטר שנכבשו ממך ביד קשה וגסה שלמדת לנשק באמת אחרי שהתייאשת מלנסות לנשוך אותה).

אולי עברתָ דברים בחיים. אולי ראיתָ לאימה בצהוב של העיניים גם אם הן היו הפוכות לשני הצדדים. אולי ישבתָ כל הלילה עם המשוררת האמריקאית המוטרפת שקיבלה פעם שער ב'טיים' או ב'רולינג סטון' ולפנות בוקר כשהיא כבר היתה מוכנה וכבר רצתה להזדיין פיהקת לה בפנים ואמרת לה שהשורות של השנים האחרונות שהנפיקה מסריחות יותר ממנה.

(את מחווירה והלב שלָךְ פוסח על פעימה כשצפה בך המחשבה איך הוא לוקח ולוקח ולוקח בלי חשבון ובלי התחשבות, מכריח אותָךְ לראות את עצמך במראה ולגעת במחטים המפלחות את הפטמות שלך וגורם למיץ הכוס שלך להזיע החוצה ולשפוע כמו ממעיין ולנזול, פשוטו כמשמעו, במורד פנים הירכיים שלך).

האויר מחוץ לקופסה חשוד. בכל נשימה שאתה נושם בחייך אתה מחדיר רעל למקומות המחבוא המסתוריים של חלקי הנשמה שנוּדוּ ויצאו לגלות כואבת או מאסר עולם מחוץ לעולם. ויחי ההבדל המתבדל. וזהו, הרי, רק קצה הקרחון של תולדות ימי השאיפה.

(את כורעת עירומה כשהראש שלך כלוא בין רגלי הכסא והתחת שלך מורם גבוה באויר וכפות הידיים שלך פותחות אותו לרווחה, מחליקות מהזיעה ושוב חוזרות ופוערות את פלחי התחת העגולים ואת כבר לא שואלת את עצמך איך בעצם הגעת לכאן. מזמן למדת לאהוב את "כאן" ולהבין שהוא גם "עכשיו" ולהתפעם מכך ששניהם שלך כשם שאת שלו).

בידור. קחו תענוג, חלקו אותו ביחידות קשב, הכפילו ברגעים מתים והעלו בחזקה. אבל באמת ביד חזקה ובזין נטוי וקחו את מה שמגיע לכם. רק תזכרו שלא תמיד מה שמגיע לקו הגמר מקבל זהב.
לפעמים הזהב הוא זהב שוטים ואחרי המלקות המנצח לוקח הכל.
או לא כלום.
וברגעי הפיכחון ההולכים ומתמעטים שלי אני עדיין מנסה להבין מה ההבדל ביניהם.

(פורסם בכלוב ב-5 באוגוסט, 2011)

.