.
הזמן הוא גדול המְסַפְּרִים ואין אמת קשה ונוקבת יותר מהבדיות ההזויות ביותר שהוא ממציא. אבל האם הוא יודע שאהבות אולי מתות אבל אף פעם לא מחלידות?
***********
הדקות והשעות הנוקפות יודעות לספר את סיפור המות והחיים ונוקבות במחירם המופקע של לקחים שכבר לא יהיה אפשר להפיק מהם תועלת. המות הוא מטאפורה שכמו האפס במתמטיקה מתפקד כרקע המדגיש את היש באמצעות נוכחותו החסרה.
המות אינו מחוסר עבודה וגם פורטיס לא אבל האם זו עבודה המכבדת את בעליה? והאם זו שפחה המכבדת את בועליה? האם רומזת היא לך שתבוא עליה?
מעשה האהבה איתך הוא סיפור. סיפור בהמשכים.
בכלל, היית צריכה להיוולד במאה שקדמה למאה הקודמת. עם שיער אסוף קשור חזק וביגוד הדוק כמו מחוך את חולפת דרך החיים כמו סמל לשליטה.
(רוחות הגעגוע מטיסות את עלי העצב לרקוד סלסה עם הדמעות).
לא הקוים יוצרים את התמונה ולא הנקודות. כמו בסיפור המכתבה של אדינגטון - מה שחשוב הם החללים שבין הנקודות. החומר האפל שבין הפיקסלים. ועכשיו אם חושבים בתלת מימד אפשר לנסות לאמוד את החללים ההולכים ומתרחקים כמו נמוגים מאחרי הקלעים.
(ולמרות הכל מתרחשים ניסים: הנקודות חוזרות ליעף אחרון ומציירות את הקוים ובתוך מנגנונים מסתוריים מתאבכים זכרונות שקושרים פנים אל גוף ומחשבה אל מציאות).
כשאת כורעת, הכריעה שלך איננה מספרת סיפורי כניעה. היא איננה אות ואף לא סמל למצב עניינים כזה או אחר. כשאת כורעת הכוס שלך מתכתב עם מפתח הלב והרעד שבעינייך הוא כמו רטט הזמזום של קוי המתח הגבוה ואת הולכת ומתפשקת והצורך שלך להחדר לוחש כמו תפילת גחלים ואת נמסה לגמרי מתוך שאת יודעת בדיוק מה את עושה ומה נעשה בך.
(חלוק הנחל המושלך אל המים יוצר מעגלים של סוף והתחלה, התחלה וסוף כשכל דבר הוא ההיפך של עצמו ולהיפך).
כשאת כורעת עבורו, הזמן עומד מלכת וכל הבדידויות מתפוגגות. כשהוא מסכים לשעבד אותך את יודעת את טעמו של האושר. אבל שום דבר איננו נועד להישאר לנצח. הזכרון, שהוא קפיצת הדרך בין מה שהיה לבין האופן בו אנחנו מעבדים אותו, נמחה לאיטו והופך לאבן דרך במסע אל האור הגדול. איש לא יקח ממך את אותם רגעים של פריחת הלב אבל עצוב לדעת שהם כה ספורים.
*************
הזמן הוא שופט אכזר שמודד את תנודת המטוטלת של גורלות טרופים מהחסד אל השבט וחוזר חלילה. תחינה, רכות וחמלה אינן משאירות אף קמט על חלקת הגל שלו. הזמן לא לוקח שבויים.
והוא לא סופר אף אחד ממטר.
פרט לאהבה.
.