.
מבואות החושך מטילים צללים ארוכים ודהויים וההר נופל כמפל ישר אל החוף בלי לתת סיכוי ליותר מפיסה חולית קטנה שניתן למתוח עליה אוהל ולהתכרבל. נתזים מלוחים פותחים את הריאות ורוח של מקומות אחרים באה ללטף את הפנים.
אתה אולי האדון והיא אולי השפחה אבל כאן, על גבול החול המים והשמיים שניכם משועבדים לפעימה הנפלאה והמטורפת הזאת של השעון שקולו בוקע מעומק ההר ושל מרחבי היופי שהוא מסמן.
עצב מסוים חוכר לו פינה בלב כשאני חושב שכל רגע שעובר לא יסולא בפז ולעולם, לנצח נצחים לא ישוב.
כמוך.
******************
את מה שהיה אי אפשר להשיב, אמרתי לך.
ואת עיווית את הפנים שלך בהעוויה מצחיקה, כאילו השמש בעיניים שלך ואמרת לי,
ועוד איך אפשר להשיב.
לא, את מה שהיה אי אפשר להחזיר, התעקשתי.
א ת ה יכול, אני יודעת. אם רק תרצה.
אני מנסה למצוא קצה חוט, להיזכר איך כף ידי היתה הגביע שלתוכו הגרת את מיצי הכוס שלך כשגמרת עבורי.
אבל תמיד כאשר מגיע הזכרון של גופך הרועד את התשוקה המתפרקת - התמונה שוב מיטשטשת ואני נזכר איך לקחו אותך למות בעבור היותך הישרה והטובה מכולם.
אני מסתכל על האגרוף שלי, גדול מדי מכדי שאצליח לעבור אל הרחם שלך, אבל עדיין שווה מספיק כדי שתגמרי בעוד אני מנסה, לשווא, כמו תמיד, להכניס אותו אל תוכך.
לא אכפת לי שהוא גדול.
לא אכפת לי שהוא כואב. ההיפך.
אבל הדבר היחיד שמרכז בי את הזכרון עכשיו הוא לראות אותך מתפשקת מולי, בכל מה שיש בך, כשבעינייך מתפזר ערפל תשוקה שמסמן עד כמה הגוף שלך מבקש להחדר.
ואני לא מבין איך אפשר שכל כך הרבה חשמל יווצר מעצם הצורך לפרק את כל החשמל שהתאסף שם in the first place.....
אתה אוסף אותי כמו שהקוצרים אוספים את החיטה, אמרה, ובעיניה נקוותה דמעת ענבר כמו טיפת שרף הבוקעת מהעץ.
העיניים שלך משכרות אותי, אמרה, הם עושות לי סחרחורת בבטן, הן לופתות לי את הכוס מבפנים.
שתקתי, והפנים שלה נמוגו מולי בערפל.
אתה רואה הכל ולא מדבר, לחש קול אי-שם בתוך ראשי.
הפסקתי לעפעף.
אל תלך לי, לחשה בקול שבור. הבטחת.
אני כאן, בקע ממני דיבור סדוק.
לא, אמרה. רק העצב שלך כאן. אבל אתה כבר אינך.
.