מכתבים לקורדליה

.

כל כך מעט ניתן להיאמר על הרגע הזה שהכל מצטמרר בך, שאת חשה כיצד את הולכת ונצמתת וכיצד השליטה כמו שמיכה מעקצצת שמכבידה על כתפייך הולכת ועוטפת אותך, הולכת וכובשת אותך ואת הופכת לסוג של פעפוע כשכּוּס ולב פועמים בך בטירוף וכל מה שעולה בך הוא שאת רוצה לפרושׂ ידיים בתחינה ולבקש לשרת, להילקח ולהיות מוכנעת.

אחד הפרדוקסים הגדולים של השעבוד הוא הידיעה שככל שתושפלי ותוזני כך תהיי גאה יותר ומרוגשת מעצם העובדה שנבחרת – את ולא אחרת – להיות מוּרדת ומוכרעת כדי למלא את רצונותיו ולאהוב את הידיעה שאת שלו.

ואז שום דבר כבר לא משנה יותר.

עִם רֶדֶת חֲשֵׁיכָה

עַל הַדְּמָעוֹת,

אָמַרְתִּי בְּלִיבִּי

כִּי אַתְּ יָפָה.

בְּלִיבִּי אָמַרְתִּי

כִּי אַתְּ יָפָה מִנְּשׂוֹא,

כְּשֶׁהַכְּאֵב,

כְּמוֹ אִיזְמֵלִים

חַדִּים,

כְּמוֹ לְשׁוֹנוֹת עָשָׁן

חוֹדֵר וּבָא אֵלַיִיךְ

אֶל תּוֹךְ תּוֹכֵךְ

וְרוֹשֵׁם בָּךְ

מִינֵי שִׁעְבּוּד

וְכְרִיעָה.

עִם רֶדֶת הַדְּמָעוֹת

כִּרְסִיסֵי קֶצֶף

יָם

הַלּוֹטְפִים

אֶת הַפָּנִים

הַלּוֹהֲטוֹת,

אָמַרְתִּי בְּלִיבִּי

כִּי אַתְּ יָפָה

מְאוֹד

בְּשׁוֹרְרְךָ אֶת

שִׁירַת הַשּׁוֹט.

בְּלִיבִּי אָמַרְתִּי,

מָה יָפָה אַתְּ

בַּצַּר לָךְ

עֵת נַעֲשׂוֹת בָּךְ

חוֹתָמוֹת

כִּבְעֵת בְּרִיאָה.

עִם רֶדֶת מַסֵּכוֹת

וָעוֹר

וּכְסוּת כְּאֵב

כְּשַׁי לָךְ

אָמַרְתִּי בְּלִיבִּי

מָה חֲזָקָה אַתְּ.

וְעוֹד

בְּלִיבִּי אָמַרְתִּי

מָה צָלוּל הוּא

מַבָּטֵךְ

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט וְהַסּוֹד

כְּמוֹ פִּרְחֵי הַיּוֹפִי

וְהַדָּם

הַמְּשַׁחֲרִים אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה.

.