.
החיים שלך הם ספר ובעמוד הראשון את משרטטת את אותיות ההקדשה שאת מקדישה את עצמך לשליטתו, לתחום השיפוט שלו. להקדיש את עצמך משמעו למסור את עצמך. למסור, כלומר להתמסר, לנדב את עצמך לחלוטין, לגמרי ולחיות כדי לזכות בהזדמנות למלא את רצונותיו. לחיות כדי להיות עבורו פעימת לב והתפשקות וזונה/כוהנת על מזבח היכל הקודש של השעבוד.
וכשהוא מעלעל בין דפייך וכובש וכשהוא קשה איתך ונוקב ומראה לך את פני הזאב - את חיה.
וכשהוא מרשה לך לעבוד את הזין נעלמות כל השאלות ונעלמים השוליים ונותרים רק את והערפל והעינוג שהוא מתיר לך כדי שתדעי שאת באמת שלו.
מקודשת.
...באצבעות רועדות היא מוציאה את השוט היפהפה מן המגירה. היא מחבקת אותו אליה, וכמעט מבלי משים מרימה אותו אל שפתיה ונושקת בעדינות אין קץ את הקת המקושטת, מעשה ידי אמן, בעוד עיניה נעצמות כמעט לחלוטין.
היא פושטת לאיטה את החלוק שסוֹפֵן בתוכו עדיין את החום שהביאה עמה מהמקלחת הרותחת שחתמה את ההכנות שלה, להתכין את עצמה עבורו.
כמו בתוך ריקוד היא עוברת בצעד חרישי, כמעט מבלי להרים את רגליה היחפות מרצפת העץ, שדיה נעים כמו גל איטי עם תנועתה ועם נשימותיה הכבדות.
היא מניחה את השוט ברוך על הרצפה נוכח הדלת. ואז כורעת.
היא מנסה לגרש את המחשבות מראשה, מתרכזת בתחושת הרצפה על קצות כפות רגליה, ברכיה ואמות ידיה בעודה מקשתת את גבה כך שסנטרה נושק לרצפה ואגנה מתרומם גבוה באויר. תחושת פרכוס עזה עוברת בה כאשר היא מתפשקת ופוערת את עצמה.
היא יודעת שנקביה פתוחים וחשופים ומרגישה כמו כלבה המסיטה את זנבה הצידה כדי לאפשר גישה נוחה יותר אל פתחה. היא מוצפת בריגוש בשל היותה כל כך נשית עכשיו, כל כך נקבה. למענו. לעיניו. לשימושו.
תחושת דגדוג שורף מתקיפה בבת אחת את פנים ערוותה כאשר היא שומעת את הצעדים המטפסים במעלה המדרגות. משהו כמו שמיכה כבדה יורד עליה ומאבן את כתפיה. משהו עמוק רועד בה ובטנה התחתונה מפרכסת בפראות כאשר היא מקשיבה ועוקבת אחר התקדמותו.
היא יודעת שרעם המטרונום ההולם באזניה כמו תוף ענק איננו אלא ליבהּ הפועם את ריגושה והסומק מציף את פניה ומחליף את החיוורון ששלט בהם עד לפני רגע.
היא מפשקת את עצמה כך שחוריה יבלטו ויהיו פעורים ככל האפשר, ובאותו זמן חשה את ערוותה מתכווצת ופועמת. הכאב הוא הלחץ של הדגדגן שהיא יודעת כמה הוא זקור וקשה עתה, והיא מרגישה כאילו בריכת בוץ רותח מבעבעת בה.
עוד רגע תיפתח הדלת וליבה פועם עדיין כמטורף והסומק עזב שוב את פניה לטובת החיוורון וכל שהיא יכולה לחשוב עליו זו התחושה של הרטיבות שמתקשרת בעיניה, כבדה ומלוחה והרת גורל.
אדונה בא לבעול אותה ולהטביע בה את חותמות השליטה, חולפת בה מחשבה אחרונה לפני פתיחת הדלת, והלוואי וייקח מהר וחזק וקשה לפני שהאהבה תבַקֵע את ליבהּ.
.