.
הגשם שוטף את האבק מהפינות של העיניים ומרטיב את הראוּת כמו בימים ההם, לפני לכתן של הדמעות.
חיצים של אור ואש מפלחים את פרודות העצב האינסופי או האושר. כבר אינני יודע להבדיל ביניהם שהרי זהו הצַּיִּד המלכותי של השמש.
הדרך אל השלמות עוברת דרך לימוד מחדש של שימוש בחושים. זאת אולי הסיבה שההליכה בדרך הינה סופית למרות שהדרך עצמה איננה.
רחוק בתוך ראשי מהדהד כינור צרוד המנסה לחקות את יאושם של גלי הים המתאבדים על החוף.
Rage rage against the dying of the night
מישהי בחדר זר שכתליו אינם מוכרים לי, חושבת עלי עכשיו. אני יודע, כי מגרד לי עכשיו בכף היד. וגם בפנים בתוך הבטן. אם אחלום אותה בלילה אדע איך להכיר אותה. אכיר איך לדעת אותה כאשר תתחנן שאעניק לה שם.
השערה מתמטית: אנשים אוהבים להזדיין בבתי קברות כי כך הם מניחים לדבקותם בחיים להתפוצץ להם בתוך הורידים.
ולסיום הנה גילוי נאות: הלב הוא כמו בוגנוויליה אדומה כאש ומעוקלת קוצים הפורחת רק בתוך האהבה.
********
האולם היה כמעט ריק.
רוב האמנים ואורחיהם כבר הלכו. שרידי התקרובת והשתיה שחלפו על פני היו כמעט העדים היחידים לתנועה שלי בתוך החלל הגדול.
בין הכתמים האפורים והסתמיים על הקירות צדה עיני מרחוק כמה שטחים זוהרים בטמפרה דמויית פסטל שקראו לי אליהם כמו סירנות השרות המנוני פיתוי מתוך הערפל.
התבוננתי בציור וראיתי את קוי ההשפעה והכוח, את צירי ההתפשטות והעומק, מתעלם משכבת התוכן ומתרכז רק בנתיבים החזקים והמשפיעים.
משהו רטט וגאה בי. הלכתי בעקבות משנתו של האמן הזקן שלימד אותי לראות וחיפשתי ומצאתי את מפת נקודות האיזון. את שיווי המשקל. כתמי צבע כמו עטורים ומתוחמים בנו סיפור של שביתת נשק רוטטת ודרוכה בין חלקי הציור לאורך ולרוחב.
שושנת הרוחות, מצפן חי, הציור הדומם קיבל חיים שמעבר לחיים. נפעמתי.
ידעתי שהציירת עומדת אי שם לשמאלי מסתכלת עלי.
לא רציתי שתהיה שם. לא רציתי לדעת מי היא.
רציתי שנהיה רק אני וקוי הזוהר שלה שניבטו מהקיר.
אבל היא היתה.
מזוית העין קלטתי את הנוכחות שלה מתגבשת לצדי.
וכמעט בעל כרחי נפניתי לראות אותה.
*******
פרכוס עבר בה שם, בנקודת העוצמה שבין הערווה לטבור כשהבינה מה היא רואה, כשהבינה שהאיש שעומד כך בתוך השקט העצור שלו שאופף אותו כמו ערפל מסתכל אל תוך הציור אך רואה א ו ת ה עומדת שם חשופה כאילו היתה עירומה כביום היוולדה.
מבלי לבדוק ידעה שהיא נרטבת.
באותו רגע נפנו אליה עיניו ומבט כחול אפור שטף אותה כמו מניפת רנטגן והיא כמעט יכלה לשמוע את משק כנפי הפרפרים במפתח הלב שלה כשעבר בה שאם רק יעפעף אליה – תכרע. ולא כפרי האדנות שלו אלא כמבע של הסכמה לקחת חלק בעוצמה.
אבל המתח והכח שתלו ביניהם נחשרו לניצוצות של ברקים ונזקקו לפירוק. כמו ילדים בגן הילדים הם היו צריכים לריב קודם שיהיו לחברים הכי טובים שיש.
הוא אמר לה בשקט כמה משפטים שהרגיזו אותה והיא השיבה לו באותו מטבע, עיניה יורות גיצים שגברו כשקלטה שהוא מתגרה בה. אבל בהדרגה, כמו בהילוך איטי, תוך דקות, ההסתייפות שינתה צורה ופינתה מקום למשהו אחר. מבטה אמר שהיא יודעת מאיזה חומרים הוא גזור ומבטו שלו אמר שהיא מעריך אותה כערכה והריב הפך לרוך שעבר ביניהם והם חוו כעין חיבוק מבלי שהתקרבו זה לזו כמלוא הנימה.
ומעבר לכל שכבות הקשר שייטווה וייארג ביניהם על פני כל שדות המגנט של העתיד הנראה לעין – נכרתה ביניהם ברית באותה שעה. שניהם ידעו כי ידו של הגורל הגיעה להכביד עליהם ושפרפרי הענבר הגיעו אליהם לביקור על מנת שלא לעזוב אותם עוד.
וכמו הציורים שלה, השזורים קוי עוצמה והמספרים על חוט השדרה של הסדק שבין העולמות, הם ידעו כי העוצמה ניתנת להם על מנת שיוכלו לגלוש על גליה ולהכיר מקרוב את התפעמות חרדת הקודש של המפגש בין שמיים לארץ ושל היד הקשה שתנסח את הנגיעה שיחוו.
אך יותר מכל אלה, ידעו, היתה ההבטחה של עוצמת אותו הרגע: והיא התמונה הבהירה כקריסטל של הדרך המזמינה והלא משומשת הפרושה בפניהם ללכת בה ולכבשה.
********
מישהי בחדר זר שכתליו אינם מוכרים לי, מרגישה אותי עכשיו. אני יודע, כי מגרד לי עכשיו בכף היד. וגם בפנים בתוך הבטן. אם אחלום אותה בלילה אדע איך להכיר אותה. אכיר איך לדעת אותה.
היא תפציר ותתחנן שאֲזַכֶּה אותה בשֵׁם ואני אעתר.
ולסיום הנה גילוי נאות: האהבה היא כמו בוגנוויליה אדומה כאש ומעוקלת קוצים הפורחת רק בתוך הלב.
.